מאת איל בלייויס, ספטמבר 2014
זה שנים שאני מתלבט לגבי הכתיבה שלי אשר מימושה נדחה שוב ושוב מחמת ההרגשה שהסיכוי שאמצא סביבה ראשונית מתאימה ותומכת שתהווה בית גידול לנבטים העדינים שבתוכי הוא אפסי. אז לקחתי סיכון וקפצתי למי הנהר הגועשים, כך לפחות דמיינתי זאת. הופתעתי! הנהר שמצאתי בחיק הסדנא של עדי שורק התגלה כנחל שזרימתו עדינה ומלטפת אך עם כול זאת עמוקה ועוצמתית. בדרכה המאוד עדינה, שכה יוצאת דופן באווירה הים תיכונית עורפת הראשים, הובילה אותנו עדי הישר אל בטנם הרכה של הנימים הרוטטים של אהבת המילה, תבונתה וחוכמתה. עדי לקחה אותנו למסע רחב ומגוון בעולם של יוצרים רבים תוך שהיא מאתגרת אותנו בתרגיליה המיוחדים אשר היו לפיתיון קסם ליכולות הכמוסים בתוכנו. החן והרכות שבאמצעותם נהלה את הקבוצה הפכו את כול החוויה למסע של התפתחות רוחנית ממש.
הקרבה שהתאפשרה בין המשתתפים הייתה בעיקר הודות ליכולת הטבעית של עדי לראות את הטוב ולומר דברי ביקורת בלבוש עידוד ותמיכה. היכולות הללו נשאו את כולנו על כפיים מעלה מעלה כעצים באביב שעליהם חוגגים שמחתם בירוק רענן. משסיימתי את הסדנה הראשונה המלצתי לעצמי על נוספת, ונוספת ו… לא נותר לי אלא להמליץ לאחרים לטעום מן המתוק מתוק הזה.
מי נחל שורק מגלים מחדש את הצימאון, זו סגולתם המיוחדת לעניות דעתי.
מאת רות איל, מרץ, 2012:
לעדי, אחרי שבעה שבועות מתום הסדנה הראשונה – בגוף ראשון – אני מנסה לסכם לעצמי מה השאיר אותי כל כך נפעמת. אילו הייתי צריכה להגדיר את תרומתה לי על סטיקר הייתי כותבת "הרחבת הדעת". זה בעצם מה שקרה לי בסדנה […] אפשרת לי ולדעתי לכולנו לכתוב ואחר כך לחלוק את הקטעים באומץ לב. אפשרת לכולנו להפוך לקבוצה מקסימה, אוהבת, אוהדת ומפרגנת עד בלי די. בהדרכתך הצלחתי למצוא בי מקומות שלא ידעתי על קיומם, כמו כתיבת בדיה, שימוש בדמיון ללא הגבלה, ללכת עם המלים עד כמה שאני יכולה. נתת מקום לשאלות, לתהיות ולרגשות, גם לקשים מאד, ועם זאת ידעת כל כך לשמור על המסגרת. הנגשת לי סופרים שטיפלו בנושאים אותם העברת לנו ביד אמן ממש. נתת לי קשת רחבה של נקודות מבט, שפע של רעיונות מרתקים, הרבה מעבר לנושאים המידיים. וכבונוס מיוחד, בעיני, ערכת את הקטעים שבהם בחרנו, שיתפת אותנו בכל שלב, בהשקעה רבה, ברגישות גדולה, בתשומת לב לכל פרט, בפתיחות אדירה, ובתמיכה וחום שהיו כל כך נחוצים לי, ואני מאמינה שלכולנו. הדיון בקטעים האלה וסיפורי העריכה שמאחורי הקלעים, עם סיפור הכתיבה של כל אחת תרמו לי רבות.
גם למיקום עצמו היתה בעיני השפעה גדולה. ספונות בין הספרים, בסמוך לחלון, מעגל סגור של פרגון ואהדה רבה, מובלות ביד אמינה ובוטחת; מעין בועה, שבתוכה גם נמצאות הנשים המקסימות מ"סיפור פשוט" ובעיקר מירה שלא חסכה מעצמה שום מאמץ לתת לנו הרגשת בית מפנקת עם תוספות שהן מעל ומעבר למצופה – כל אלו הוסיפו לטעמי לכל החויה כולה.
זכות גדולה נפלה בידי, למדתי והועשרתי. זו בפרוש לא היתה 'עוד סדנת כתיבה' ואני מודה לך עליה מכל לב.
רותי איל
מאת דינה, מרץ 2012:
שנים כתבתי למגירה, הלכתי בין רשימות, ריחפתי בין תוהו לבוהו, חיפשתי נקודת מוצא. לכודה במבוך חשבתי להניח לכול זה. אלך לשפת הים, אבעיר מדורה ואפטר מן הערימה המעיקה. עוף השמים; גוגל, שמע את שתיקתי ולחש באזני אודות סדנא "בגוף ראשון". הלכתי. הצטרפתי לקבוצת נשים, המתכנסת מידי שבוע סביב נקודת אור עדינה. אישה אישה וסיפורה. יושבות אנו בין מדפים עמוסי ספרים ובתווך שולחן קטן שעליו קפה ותה ועוגיות. מפגישה לפגישה החלו הרשימות להעלות עור, פתקים ורעיונות נפרשו וקיבלו נוכחות (עדי מציעה …אל תשליכו דבר, הביאו דפי יומן, מכתבים ורשימות, אפילו של המכולת…).
עוברת עלי חוויה עמוקה, אני לוקחת חלק בטקס מעבר שבסיומו אמצא בנקודת תצפית חדשה על עצמי ועל מה שאני כותבת. בתשומת לב נכונה, במאמץ נכון ובריכוז נכון, כמו שלימד הבודהא, הייתה עדי מצנתרת משקעים שחסמו מעבר חופשי של מילים וסיפורים. חומרים לכודים שינו מצבי צבירה והחלו זורמים בין חללי ההכרה. ההתערבות נעשית ברגישות ובחכמה, מבלי לשנות את רוח הטקסט ובעצה אחת. יד נעלמה נוגעת לא נוגעת בכול אחת ואחת מאתנו כאילו הייתה בת יחידה.
אני לומדת ללכת חופשית ואמיתית, לתת לרעיונות המשתוללים בראש לעבור מעליות הלב וחדרי המוח דרך כלי הדם הנשפכים אל קצות האצבעות שעל מקשי המקלדת.
דינה
מאת אריאלה, מרץ 2012:
הסדנא של עדי היא עולם מופלא. חולקות אותו אלו המתחילות בדרכן אל העתיד ואלו היוצאות למסע אחרון, אלו שהתפזרו ממקום הולדתן המשותף ואלו שנקבצו יחד ממקמות אחרים. באות מרחוק ברכבת או באוטובוס או במכונית ולכולן סיפור המייחל להיכתב. התרחשות העולם המופלא מלווה אותן גם כשהן יוצאות חזרה אל ביתן, אל בני משפחתן, אל עבודתן, אל שולחן הכתיבה. הן חושבות על לאה גולדברג, על גרטרוד שטיין, על סילביה פלאת, על עדי, על עצמן ועל הכתיבה.
מכתב מצהיב, קטעי חלום ורוד, פיסת זיכרון בשחור לבן, שורה סדורה מתוך יומן, רקמת חיי יומיום, קרעי כאב חד, טקסטורה של תחושה עמומה, מילוי רך של רגשות, כל אלו נארגים לאטם לכדי שטיח צבעוני יפהפה הנפרס בהדרגה, ממפגש למפגש, על ידי ובפני דיירות העולם המופלא. ביד עדינה שוזרת עדי את החוטים, פורמת תפר סורר ומחברת מחדש כך שברגע קסום אחד חשה כל אחת בתורה את האושר שביצירה ויודעת שמעשה האמנות קרה.
אריאלה
הסדנה – מרחב כתיבה 