[ציטוט ומחשבה עבור מפגש בנושא "חלום"; "בגוף ראשון" – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית]
ללא כותרת, 2010 | דגנית ברסט
"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשווייים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בין שניהם הדוק כל-כך
מתויק תחת מחשבות, ציטוטים, השראה
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
אני פוגשת את ענת בתיאטרון. זמן רב חלף מאז שהתרחקנו אבל היא מנשקת
כאילו כלום. היא מלאה יהלומים ומתחבקת בשורה שלפניי עם הבעל
החדש שלה, במיוחד כדי שאראה, ואז מתרוממת לפתע באוויר מעל כל הכסאות. אין לה
חוטים – זה טריק כזה שעושים רק עבור הלקוחות הנבחרים של התיאטרון. היא מנופפת אלי
מלמעלה בחביבות. היא מתרחקת. אני שואלת את עצמי כיצד תחזור הביתה עכשיו, המכונית שלהם
ודאי בחניון והרי סוגרים בחצות.
מתויק תחת התנסויות
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
עברו שנים מאז הפגישה בסינמטק והפסקתי להרהר בפרשה ההיא, נגמלתי ממנה. בוקר אחד, זה לא מכבר, פסעתי לתחנה, כמנהגי בימי שלישי, כשפני מועדות לחיפה. כשנכנסתי לקרון הלפני אחרון, כדרכי, מילאה את בטני תחושה מוזרה – מועקה בחזה, מלווה ביובש בפה – היא נמצאת כאן, הבנתי להמשיך לקרוא
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
הבטתי כלפי מטה וראיתי את האנשים מתרוצצים ברחוב הלוך וחזור. הם היו קטנים ואני הייתי במקום גבוה שבו לא יכלו לגעת בי או לראות מי אני. למרות שאינני אוהבת להיות במקומות גבוהים, שם חשתי ביטחון כי ידעתי שאני שולטת במרחב. זה לא היה גג של בנין וגם לא קומה גבוהה. בניין יכול להתמוטט אם תהיה רעידת אדמה למשל ואני הייתי במקום בטוח לחלוטין, שאינו נתון לחסדי איש, חוץ מלהחלטתי שלי אם להמשיך להיות בו.
ידעתי שאוכל לרדת לקרקע בביטחה ובנינוחות – כשימאס לי להיות כאן – בלי כל מאמץ מיוחד.
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.
הייתי שוכבת שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד להמשיך לקרוא
מתויק תחת התנסויות
< נכתב בזיקה למפגש "חלום", בסדנת הכתיבה "בגוף ראשון"; טיוטה לפני עריכה >
מה קורה לו? אני מדמה לשמוע את שעטת פרסות סוסו. בחדרי, בראש מגדל האבן בעל הגג המחודד, עשוי מאבני צפחה שחורות, אני טווה את עתידנו. אינני מבינה מדוע הוא מתעכב כל כך. הרי אמר שהוא בדרך. אני שוכבת על המיטה בעיניים עצומות, שומעת מוזיקה, ומחכה. הכינורות מושכים את הצלילים עד קצה הגבול. הקונטרבס יורד לתחתיות השאול, התופים מעלים את קצב פעימות לבי. עוד מעט.
הדלת נפתחת. "גמרת כבר שיעורים?" היא שואלת להמשיך לקרוא
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
אבא יושב לידי. שיערו ארוך ולא נקי במקצת. הוא נראה לי קצת כמו פיראט. בהקשר זה מדובר במחמאה, דבר טוב.
הוא נראה לי יותר טוב ממה שהיה מזה שנים רבות (אפילו אלו שקדמו למחלה) – אני אומרת לו את זה.
אבא עונה: " אני לא מוותר" או "זה חשוב לי מאוד". להמשיך לקרוא
< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; תחושה של חלום לזכרון קיים, מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
אני נמצאת במקום חשוך, יושבת ליד הבר, על כיסא גבוה. אני לבד שם ולא מכירה אף אחד, אולי את הברמנים.
מסביבי עשן סיגריות, מוזיקה נעימה ברקע, האווירה רגועה ומלווה בהמתנה למשהו. כשמסתיים השיר נפסקת המוזיקה לפתע ומתחילה ההופעה. האולם מלא אנשים יותר מדי גבוהים שמסתירים את הבמה הנמוכה להמשיך לקרוא
< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
מחר יש לי יום הולדת. קשה לי להירדם. אני שוכבת במיטה ומנסה לנחש איזו מתנה אקבל מאבא מחר. בשנה שעברה התעוררתי לצלילי פטיפון שניגן את השיר You're five today, you're five today, oh what a lovely holiday, פטיפון עם ידית שמסובבים ושלושה תקליטים שחורים עם שירים שלמדתי בגן. אני בטוחה שגם השנה יפתיע אותי אבא עם משהו נהדר.
בבוקר נכנס אבא לחדר שלי ואמר שהיום אלך עם מינה לקנות לי מתנות ליום הולדת. לבשתי את השמלה האהובה עלי, מעיל וכפפות וחיכיתי. מינה הגיעה והתלחשה עם אבא בחדר השני לפני שיצאנו לדרך. להמשיך לקרוא
< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >
דובון קטן בצבע לבן עם סרט חום מסביב לצואר ואזניים עגולות טובות לב, אותו קיבל בני, נעים, כמתנת ברית מילה מחברה, בגיל 8 ימים.
הדובי, שכונה "דובים" ע"י נעים, ליווה אותו במשך כ-8 שנים. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע אתנו לחופשה נעימה בעיירת חוף בדרום צרפת בשם קסיס (פטל בצרפתית), ליווה אותו ביום הראשון של הפעוטון שבו התבקשו הילדים, בפעם הראשונה, להיפרד מהדובים שלהם, ולהניחם בקופסא עד לסוף היום.
הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר בשביל חשוך, ונמצא לאחר מכן. להמשיך לקרוא
מתויק תחת התנסויות
הסדנה – מרחב כתיבה 