שעור התעמלות | רות איל

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

איך אני שונאת את הבוקר, ואת בית ספר ואת המורֶה להתעמלות. בבית ספר כולנו לבושים אותו דבר. מדים. גם בגדי ההתעמלות של הבנות צריכים להיות אותו דבר. כחול כהה, מגעיל. מי יכול היה להמציא בגד כזה?

יש לי צילום שמישהו צילם אותנו בכיתה ה' כשעמדנו בשורות בתחילת השעור. כולנו בבגד הכחול הזה, גרביים לבנות ונעלי התעמלות לבנות. כשאני מביטה בצילום אני נזכרת בכלב שלי שהיה גונב לי את הנעל בבוקר, וחושבת – איך היה נראה הצילום אם הייתי נועלת רק נעל התעמלות אחת? ומה היה אם לכל הבנות היתה רק נעל אחת לבנה ועל הרגל השניה היינו נועלות, כל אחת, נעל בצבע אחר?

_______

גשם יורד. כולנו רצות ביחד בשביל לאולם הספורט. היום השעור בפנים. משחקים כדורסל. המורה חילק אותנו לשלוש קבוצות. שתיים משחקות ושאר הבנות יושבות על הספסל להחליף את מי שיוצאת. אני מתישבת בפינה הכי רחוקה. קר לי. בחורף אני בכלל רוצה להיות דב ולישון עד הקיץ.
מאחורי אני שומעת קול, קטן כזה, אבל ברור: בואי נברח! ילללה, אני עונה בשקט שהמורה לא ישמע. אני מסתובבת לאט לעבר הקול. זהו גוּגוּ, החבר שלי עוד מלפני הגן. הוא בא לפעמים בלילה כשאני מפחדת או כשאני עצובה. אני הולכת אחריו. אנחנו נכנסים לתוך מחילה. כל כך חשוך פה אני לא רואה כלום. רגע, אני אומרת לו, חכה לי כי אני לא רואה.
הוא עומד לידי ונוגע ביד שלי שאדע שהוא שם.

גוגו הוא הכי נחמד שיש. כשעיני מתרגלות אנחנו ממשיכים ללכת. בדרך אני מספרת לו על הילדים בכיתה שלי. הם לא חברים שלי כי הם כל היום משתוללים ואני מפחדת. אני לא תמיד מבינה מה המורות מסבירות ואני מתבישת לשאול כי תכף מירי צוחקת עלי שאני טיפשה. גוגו מסתובב ומחייך אלי. אני יודעת שהוא חבר. הגענו ליער עם עצים גבוהים גבוהים. העלים ירוקים בכל מיני גוונים. השמש זורחת ביניהם. קרניה נראות כמו חוטי זהב. על השביל מונחים עלים צהובים ואדומים וכתומים ועליהם כתמי האור שהגיעו מהשמים בין הענפים והעלים. איזה מקום יפה פה. גוגו מטפס על אבן גדולה ומתישב, אני מתישבת לידו. הוא מספר לי סיפור על ילדה מארץ רחוקה. ארץ שבה יורד שלג, ולילדים יש מגלשיים והם מחליקים במורד הגבעה. בערב ההורים שלהם קוראים להם לבוא הביתה לאכול ארוחת ערב במטבח סביב התנור שמפיץ חום מיטיב וריח של שרף.

אני שומעת את פצפוצי העץ ורואה את צבעי הלהבות. הלחיים שלי ושל גוגו אדומות. במטבח יש גם אמא ואבא ועוד ילדים. ואז כולנו הולכים לישון. אני לא לבדי כי גוגו נשכב על הכרית שלי ושם את היד שלו על הלחי שלי שאדע שהוא שם – עד הקיץ, לתמיד.