דוּבּים | רחל

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

דובון קטן בצבע לבן עם סרט חום מסביב לצואר ואזניים עגולות טובות לב,  אותו קיבל בני, נעים, כמתנת ברית מילה מחברה, בגיל 8 ימים.

הדובי, שכונה "דובים" ע"י נעים,  ליווה אותו במשך כ-8 שנים. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע אתנו לחופשה נעימה בעיירת חוף בדרום צרפת בשם קסיס (פטל בצרפתית), ליווה אותו ביום הראשון של הפעוטון שבו התבקשו הילדים, בפעם הראשונה, להיפרד מהדובים שלהם, ולהניחם בקופסא עד לסוף היום.

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר בשביל חשוך, ונמצא לאחר מכן.

לאחר שחזרנו הביתה והבחנתי בכך השדובי לא נמצא, יצאתי לבדי החוצה לקור ולחושך עם פנס כיס, לחפש אותו. תוך כדי הליכה בשביל בו חזרנו הביתה, חשבתי לעצמי, שהסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

הרגשתי אמא מחויבת ואמיצה, "אמא קוראז" שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, בהרגשת יאוש, כשלפתע נגלה לי לאור הפנס, הדובי מונח על השלג. חשתי שמחה, מעין נס.

————————-

כשרק נפגשנו, אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם מתחת ללחיו השמאלית הישוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, שנגעו לי ללב.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד וזרק את הדובי שלו לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, בן זוגי לשעבר ואבי הילד, נראה בעיני כדב פראי.

אולם למחרת, כאשר הגיע למפגש עם הילד, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

השארת תגובה

מתויק תחת התנסויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s