האביר | רות איל

< נכתב בזיקה למפגש "חלום", בסדנת הכתיבה "בגוף ראשון"; טיוטה לפני עריכה >

מה קורה לו? אני מדמה לשמוע את שעטת פרסות סוסו. בחדרי, בראש מגדל האבן בעל הגג המחודד, עשוי מאבני צפחה שחורות, אני טווה את עתידנו. אינני מבינה מדוע הוא מתעכב כל כך. הרי אמר שהוא בדרך. אני שוכבת על המיטה בעיניים עצומות, שומעת מוזיקה, ומחכה. הכינורות מושכים את הצלילים עד קצה הגבול. הקונטרבס יורד לתחתיות השאול, התופים מעלים את קצב פעימות לבי. עוד מעט.

הדלת נפתחת. "גמרת כבר שיעורים?" היא שואלת. יאללה מה?! איזה שיעורים בראש שלה? היא לא מבינה אותי. מעולם לא הבינה ולעולם גם לא תבין. היא לא מפה. גלותה מתמשכת במכורה.

"עוד מעט אגמור" אני עונה. בעצמי לא משתכנעת מתשובתי. וואו, מחר מבחן בהיסטוריה. אני אכשל. לא חשוב כמה אקרא בספר ובמחברת. אני לא מבינה מה הם רוצים. אני לא זוכרת את התאריכים, אני לא יכולה לסווג חיים על פי מלחמות. מה עם האישה העומדת במטבח ובוחשת בקדרה התלויה מעל לאש הפתוחה? והאיש שזה עתה חזר מהשדה. הבוץ דבק בסוליות נעליו. הליכתו יגעה. הילדים כבר ישובים סביב שולחן העץ. האם רק מלחמות ידעו? עורי מצטמרר. אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה מלחמה ומלחמה. מאה שנים, ושלושים שנה, ומלחמת שושנים. ספירות הכתובות בספר באדישות מדכאת. כאילו מלחמה זו עוד שורה בספר. כאילו אין מי שיבַכה את המתים. אין מי שיתגעגע אליהם.

עכשיו הוא כבר בסיבוב האחרון של הדרך. עוד רגע אשמע אותו קרב. הוא יציל אותי מכל זה. מהמבחן, מהשאלות הסתמיות האלה. באמת מענין אותה אם גמרתי שיעורים, אם יש לי מבחן, אם הבנות צחקו עלי היום כי החצאית שלי שונה משלהן. הוא יקח אותי מפה.

"בואי לעזור לי עם ארוחת הערב!" היא קוראת לי מהמטבח. לפני רגע הייתי תלמידה. עכשיו אני הבת של העוזרת. כל רגע והתפקיד שלו. אני הולכת למטבח. מה איכפת לי המבחן. אני תמיד נכשלת בהיסטוריה. וגם בחיבור, ובתנ"ך. לא שבשאר המקצועות אני טובה. אני רק עוברת. דרך הפרוזדור אל המטבח, אל הכיור. לי מותר לשטוף כלים, לנגב, להחזיר לארון.

בועות הסבון הצבעוניות בתוך כוס היין נוצצות. בתוכן משתקפת דמותו. עם המטלית ביד הוא יקח אותי, יושיב אותי על סוסו ויחד נדהר. אימ'לה, כמה אני פוחדת מסוסים.

תגובה אחת

מתויק תחת התנסויות

תגובה אחת ל-“האביר | רות איל

  1. את הסיפור הזה הוחלט להעלות לבלוג על אף שלא היה התנסות מובהקת שניתנה בסדנה, אלא נכתב בזיקה למפגש "חלום". כזכור, המפגש מסתיים במעין u-turn אל המפגש הקודם, מפגש "זיכרון". נדמה לי שבתווך הזה נמצא הסיפור הזה, בין הזיכרון לבין האפשרות לספרו כמעין חלום; לתת לחלום מאחז המאפשר לסיפור להיטוות ולהיפרם סביבו. במקרה זה ה"חלום", או הפנטזיה, פועלים פעולה כפולה – מחד גיסא הם מאפשרים את הבריחה מן המציאות בציפייה כי יהיה מי שיחלץ מההוויה העגמומית של נערה העומדת להפוך לאשה ומההוויה של אותה נערה האמורה לציית לספירה ההיסטורית המעוותת. מאידך גיסא – המשפט האחרון מחזיר מבט מפוכח בפנטזיה זו עצמה, ומזכיר כי היא שייכת לאותו מעגל היסטורי של נערות חולמות לנצח על אביר שיצילן… תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s