אירלנד | עדי ששון

< התנסות מהמפגש "חלום", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

במהלך הכימותרפיה הייתי רגישה לקולות. למעשה לא יכולתי לסבול את קיומם כלל – לא קולות של אנשים, לא של טלוויזיה, אפילו לא מוסיקה ואפילו לא סלסה; אפילו לא מוסיקה קלטית. הצליל היחיד שיכולתי לסבול היה קולם של פעמוני הרוח במרפסת.

הייתי שוכבת שעות על מזרן, מכורבלת בשמיכות כי היה לי קר, כל הזמן, ונרגעת לצלילי הפעמונים עד אירלנד.

אני ילדה בת 20-5, גיל לא מוגדר כזה. בת. אני רצה מחוץ לטירה שהיא ביתי דרך הדלת האחורית של המטבח. יש שם אבנים גדולות שאבא סידר לי כדי שלא אחליק בבוץ. אני יוצאת את החצר לכר דשא רחב ורצה, מקפצת-מדלגת. אין עליצות, למרות הפעולות שמעידות על שמחה כלשהי. יש לי מקום מיוחד שהוא רק שלי – אגם קטן, בריכונת, שעל גדותיה עץ רחב מאוד.

למרגלות העץ, בין שורשיו העבים, אני מתיישבת ומחכה. לעיתים משכשכת רגליים יחפות בבריכונת, ומחכה. הבריכונת תמיד נראית מעושנת – כמו בביצה שבה טבע הסוס של אוטריו והמים בה חסרי טמפרטורה. בכל פעם נדמה שאני מחכה נצח, עם כל שניה שעוברת הגיל שלי הולך ויורד ואני הופכת חסרת סבלנות כמו בכל פעם. כשאני מגיעה לגיל 3, היא מגיעה. האמא שמעולם לא הייתה לי. היא בגילי, נראית כמו לאה, על אף שלאה היא הטיפוס הכי לא אימהי שיש. היא נעימה כל כך, רכה, מביאה שמיכה, מתיישבת לצידי ומכרבלת אותי בתוכה. סוף סוף אני רגועה ובטוחה. אני נרדמת.

השארת תגובה

מתויק תחת התנסויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s