ארכיון חודשי: נובמבר 2011

נדנדות ילדות | מיכל

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

הדשא בגינת הוריי ליווה את כל ילדותי. הם גרים באותו בית מאז היותי בת שש. ימי הולדת לכיתה, ימי הולדת משפחתיים, בת מצוה, מסיבת סיום כיתה ו'. הוריי גרים קרוב מאד לבית הספר היסודי שבו למדתי שמונה שנים. כשעברנו לגור בבית הזה, עוד לא היה דשא, עוד לא היו עצים, עוד לא היתה גדר חיה. אפשר היה לראות את בית-הספר מהבית ואת הבית מבית-הספר. להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת התנסויות

סל | גילה זמיר

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

בסמטת הואדי עמד נער ערבי כשלמרגלותיו סל קש ובו רוחשות פקעות צהובות וצייצניות. הנער עמד בחזיתה של חנות למכשירי כתיבה, ספרים וצעצועי ילדים בשם ספרי חורי שנמצאת שם כבר עשרות שנים.
גברת חורי עמדה בפתח החנות והביטה באנשים העוברים ברחוב, היא זיהתה אותי וחייכה אלי להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת התנסויות

השיבה | י"ר

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

ומהו המקום הקדום ביותר, ששוכן בירכתי התודעה? ממש הראשון?  לא, לא התא והסיפון באוניית הפליטים "עצמאות", בהיכנסה לנמל חיפה, לא הים, לא הר הכרמל הניבט משם, לא, על כך שמעתי רק בסיפורים, מאמי…  יותר מהכול עולה בי הבית ברחוב הירוק 15 והחצרות שמסביב במושבה הגרמנית, ואבא לוקח אותי ל"גן מעון כרמלה" ושנינו צועדים בוקר אחד אחרי הגשם. ריח רקבובית טרי נישא באוויר. רונצ'קה? ("יד" בפולנית)  אבא חופן את כף ידי בכפו החמה, ואנחנו יוצאים את הבית להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת התנסויות

שעור התעמלות | רות איל

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

איך אני שונאת את הבוקר, ואת בית ספר ואת המורֶה להתעמלות. בבית ספר כולנו לבושים אותו דבר. מדים. גם בגדי ההתעמלות של הבנות צריכים להיות אותו דבר. כחול כהה, מגעיל. מי יכול היה להמציא בגד כזה?

יש לי צילום שמישהו צילם אותנו בכיתה ה' כשעמדנו בשורות בתחילת השעור. כולנו בבגד הכחול הזה, גרביים לבנות ונעלי התעמלות לבנות. כשאני מביטה בצילום אני נזכרת בכלב שלי שהיה גונב לי את הנעל בבוקר, וחושבת – איך היה נראה הצילום אם הייתי נועלת רק נעל התעמלות אחת? ומה היה אם לכל הבנות היתה רק נעל אחת לבנה ועל הרגל השניה היינו נועלות, כל אחת, נעל בצבע אחר? להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת התנסויות

"בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית

בהנחיית הסופרת והעורכת עדי שורק.

מהי פרוזה אוטוביוגרפית? כיצד כותבים בדיה בגוף ראשון? בסדנה "בגוף ראשון" ניצור טקסטים המדגישים את האלמנט האישי שביסודם אך הופכים אותו, באופנים שונים, למרקם סיפורי וליצירת פרוזה. נשוטט בגבולות המציאות והבדיה בעקבות יוצרים שונים, נצרף צרופים בלתי שגרתיים של מכתבים, קטעי יומן, חלום, זיכרון ופרטי יומיום, ניצוק פנטזיה ו"שקר" אל תוך "האמת", נבדוק את שפת ההרהור והפרוזה השירית, נאמץ כתיבה משחקית כמנגנון משחרר, נלך לאיבוד בשפה כדי למצוא את מנעד קולך.

המחזור הבא של "בגוף ראשון" יפתח בפברואר 2014, ימי ג' 19:00

לפרטים נוספים ולהרשמה >>

להמשיך לקרוא

2 תגובות

מתויק תחת בגוף ראשון

מפונקת | יהודית אשד

< התנסות מהמפגש "זיכרון", טיוטה לפני עריכה; מתוך "בגוף ראשון" – סדנת כתיבה לפרוזה אוטוביוגרפית >

כשהוא היה ממש גור קטן עוד קצת אהבתי אותו.
קצת בזתי לפחדנות שלו. הוא היה רועד כל כך כל פעם כשפגש בזרים ונבח כמו משוגע.
אחר כך התרגלתי אליו. הוא היה כל כך מסתגל ולא תובעני. בלי שנאלף אותו למד כל מה שצריך כדי להיות בן משפחה. ראשית, שהוא לא יכול לצפות ליותר מדי תשומת לב. שיסתדר, כמו כולם. להמשיך לקרוא

3 תגובות

מתויק תחת התנסויות

זיכרון בשפה – מרינה צווטאייבה, מסע אל הים | עדי שורק

< ציטוט ומחשבה עבור מפגש I של "בגוף ראשון", סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית. נושא המפגש – זיכרון >

"כאשר במקום הבן המיוחל, הצפוי, הנגזר מראש כמעט – אלכסנדר – נולדתי בסך הכל אני, אמא, מבליעה אנחת גאווה פגועה, אמרה: 'לפחות תהיי מוזיקאית'.
[…]
הדוֹ – לבן בעליל, ריק, לפני היות הכל [ברוסית "דו" פירושו "לפני"], הרֶה – תכול, המי – צהוב (אולי בגלל – midi? [צהריים בצרפתית]) הפָה – חוּם (אולי בגלל שמלת היציאה של אמא מ faille- [טפט – אריג דק של משי] והרֶה – תכול – בגלל "רֶקָה"? [נהר ברוסית]) וכן הלאה, וכל ה'הלאה' האלה ישנם, רק שאיני רוצה להכביד על הקורא שיש לו צבעים משלו וסיבות משלו להם".

מרינה צווטאייבה זוכרת, היא זוכרת עם הכלי שבו היא כל כך טובה, השפה, היא נותנת לנו לחוש בכך. היא יוצרת כמה תנועות – הזיכרון עצמו של התחושה הילדית של הצליל שבאה לידי ביטוי בחיבור בין הצליל לצבע, המעקב הבוגר אחר "מקורות" הצבע שנבחר עבור כל צליל, וכמובן התנועה המצלולית – המוזיקה של המילים עצמן שמייצרת מודעות מוגברת לשפה.
צווטאייבה יוצרת למעשה מוזיקה בשפה – רה, רקה / מי – מידי / פה – פאייל – ומחזירה אותנו למה שהיא עושה, אל מה שהיא גדלה להיות – לא בן, לא פסנתרנית כי אם משוררת – מוזיקאית של מילים. להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת מחשבות, ציטוטים, השראה