סיפורים ממסע אחרון | רות איל

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

יום שישי, גן ציבורי, לאציו. שבילים בהירים בין דשאים, עצים, שיחים ופרחים בצבעים מרהיבים. בכל מקום ניצבים פסלים. אנחנו עוברים מאחד לשני. הם מאד מרשימים ואני הולכת סביבם, כדי לראותם מכל זוית. חלקם קטנים, חלקם ענקיים, כולם מציגים בצורה זו או אחרת דמויות אנוש; האוירה רגועה, שקט של בין ערביים. שומר ניגש אלינו ומסביר דבר-מה בתנועות ידיים. אנחנו לא מבינים והוא מצביע לעבר שלט שעליו כתוב בכמה שפות כי יש לעזוב את הגן לפני סגירת השער. הגיעה השעה. הוא מחייך בסמכותיות. לא ניתן לבקש הארכה. אנחנו עוזבים את המקום.

לאן הולכים הפסלים לאחר שסוגרים את הגן והחושך יורד?

רקפות | יהודית אשד

  < בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >                                                                                 

                                                                                     מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ

                                                                                     שיר השירים ח, ה

רקפות

בכל שנה, לקראת טקס האזכרה בסוף הסתיו, אני מנסה רקפות; תמיד בוחרת לבנות, זקופות. הראש שלהן מכופף מההתחלה, מרגע לידתן. איך הן עושות את זה, גם וגם?

בדרך כלל אינני מצליחה להחזיק אותן בחיים; או משום שלמרות ההחלטות לקיים תורנות השקייה בין כולם, זה לא קורה בסופו של דבר – הרי כולם כל כך עסוקים ואין פנייה לבית הקברות מהצד של כביש גהה – או משום שהרב של בית הקברות לא מאשר לחבר מחשב השקייה. אמא חושבת שצריך להיות פרקטיים ומציעה קקטוסים, אבל קקטוסים אני שונאת

מדרגות שפינוזה | גילה זמיר

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

מישהו החליט לקרוא לרחובות בשם כלשהו מסיבה כלשהי. אולי כשמישהו נעשה חשוב דיו כדי שיקראו רחוב על שמו,  קראו רחוב על שמו וכך קרה שקראו לרחוב שבו אני גרה רחוב מונטיפיורי. רחוב מונטיפיורי נמצא בכמה ערים; כפי הנראה הוא חשוב למדי. בחיפה הרחוב ניצב על חזיתו הצפונית של ההר,  מקביל לקו הים במקום שבו הר הכרמל מטפס למרכז הכרמל,  מרוחק מקו החוף ורחוק גם מקו הרכס, מסתופף בצלו של בית חולים שקראו לו פעם רוטשילד,  שכן של וינגייט וגולומב.  בחלקו העליון נחתך הרחוב בגרם מדרגות הקרוי על שמו של ברוך שפינוזה וזה פוגש בחלקו התחתון את הרחוב על שם הלורד בלפור.

 יצאתי אל הרחוב ולאחר מספר צעדים פניתי אל מדרגות שפינוזה, אל מסתוריותן, אל ההפתעות שהן טומנות

המנהרה | דרורה דקל

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת ומתוך הזיכרון. לאחר עריכה מחודשת בסדנה "חיבורים וקומפוזיציות" >

אני נכנסת מצפון.

אפלה, מי שהולך מולי נראה כמו צללית. תקרה נמוכה אקוסטית ואפורה, אבק, קורי עכביש ולכלוך, קור כלבים נושב מצפון לדרום או אולי להפך.

דובים | רחל

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל 8 ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם מתחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

אהבה אבודה | מיכל

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה. קטע מעבודה בתהליך > 

בתיבת הדואר האלקטרוני הראשונה והישנה שלי שעדיין נמצאת בשימוש יומיומי יש תיקיה המוקדשת כולה לאופיר בלבד. לא קראתי את מכתביו כבר שנים אבל לעולם לא אמחק אותם. אלה המכתבים היפים ביותר שנכתבו לי. הארוכים ביותר, האישיים והרגישים ביותר, הכי חסרי אגו גברי.

שוב עבר המון זמן
אבל עכשיו יש לי זמן להקדיש רק לך.
אני לבד בבית. נותרתי לבדי עם העוגה בתנור.
אני אפסיק מדי פעם כדי לגשת לבדוק מה שלומה אבל את לא תרגישי בכלל.

הצל | מאירה וייס

< "בגוף ראשון", מפגש יומן ומכתב; שילובי חומרים ופרספקטיבות, טיוטה > 

כבר שנים,  למעשה יותר מחמישים שנה,  אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם,  בדיוק כפי שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי

פנימה | י"ר

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה > 

רחבה שטופת שמש, שמשיות פזורות כמו ליליות מים, גדר וורדים עם ראשים מרהיבים בסגול, ורוד ואפרסק  –  הם שפיתוני והתיישבתי.

זוג יונקי דבש צולל אל בין עלי הכותרת המלכותיים ובמשק כנפיהם מפזר שובל ריחני. חתול לבן מתחכך ברגלי שולחנות ויושבים. יש שמדליקים סיגריה  ומצויים תחת הילת עשן מיתמר. אחד מבאי המקום מרים ראש מול מסך מחשב, החתול מנסה להתיידד

סוכר | ציפי גוריון

 < "בגוף ראשון", מפגש יומיום; עבודה עם רשימת משימות. טיוטה >

• לכתוב פוסט נשי לבלוג של החנות
• לכתוב פוסט ספרי בישול לבלוג שלי
• לשלוח קבלות לוואלה
• לשלוח קבלות לסלונה
• לשלוח קבלות לזמורה-ביתן
• לקרוא את הרומן ההודי למרות שהוא משעמם
• לקרוא את "מלחמה ומלחמה" כי צריך לקרוא משהו לעצמי
• לעשות בדיקות דם
• להחליט כמה כבר אפשר לחכות עם העניין הזה של הילדים

כמה קשה כבר יכול להיות לעשות בדיקת-דם. אני בחורה צעירה, בראשית שנותיי, בדמי ימיי, ייקח זמן עד שהכל ישתבש. ייקח זמן עד שהמד הקטן ליד הסוכר יעלה מעלה-מעלה ואצטרך לשמור על עצמי, אולי להזריק אינסולין, ולוודא שלא אתעוור ולא אפורר לעצמי את הכליות כי בכל-זאת חטפתי משהו מתוק פה ושם ולשים לב שהכל מאוזן ולטפל ברגליים שלא יכרתו לי אותן. ייקח זמן. אבל בסוף זה יקרה.

רשימות בטרם עזיבה | ארכנה

< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; קטע מתוך סיפור בתהליך עבודה > 

בפרק זה יסופר על יום הולדת שש של ילדה אחת בלונדון והמתנה שקיבלה באותו היום, מחלת עור טורדנית והמאמצים לרפאה, מוות של חבר לא קרוב, מכתב שנכתב למנהל תיכון על האכזבה ממערכת החינוך וזיכרון עתידי המתרחש בארץ רחוקה.

בבוקר יום הולדתי נכנס אבא לחדר ואמר שהיום אלך עם מינה שתקנה לי מתנות. התעצבתי בלבי, אהבתי את ההפתעות שאבא הכין לי בכל שנה, כמו הפטיפון הקטן עם התקליטים השחורים שקיבלתי לגיל חמש. בכל זאת לבשתי את השמלה האהובה עלי, מעיל וכפפות וחיכיתי. מינה הגיעה והתלחשה עם אבא בחדר השני לפני שיצאנו לדרך.