רשימות בטרם עזיבה | ארכנה

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; קטע מתוך סיפור בתהליך עבודה > 

בפרק זה יסופר על יום הולדת שש של ילדה אחת בלונדון והמתנה שקיבלה באותו היום, מחלת עור טורדנית והמאמצים לרפאה, מוות של חבר לא קרוב, מכתב שנכתב למנהל תיכון על האכזבה ממערכת החינוך וזיכרון עתידי המתרחש בארץ רחוקה.

בבוקר יום הולדתי נכנס אבא לחדר ואמר שהיום אלך עם מינה שתקנה לי מתנות. התעצבתי בלבי, אהבתי את ההפתעות שאבא הכין לי בכל שנה, כמו הפטיפון הקטן עם התקליטים השחורים שקיבלתי לגיל חמש. בכל זאת לבשתי את השמלה האהובה עלי, מעיל וכפפות וחיכיתי. מינה הגיעה והתלחשה עם אבא בחדר השני לפני שיצאנו לדרך.

בחנות הצעצועים הענקית אחזה מינה בידי חזק, בעודנו עוברות במהירות בין המדפים העמוסים. חשבתי לקנות לך כדור, אמרה מינה, ואז נוכל ללכת לפארק לשחק. כשהגענו לאזור הכדורים ביקשה מינה מהמוכרת שתיתן לי את הכדור הכי יפה בחנות. המוכרת בחרה כדור גדול וצבעוני ואמרה למינה שזה הכדור היקר ביותר שיש. טוב מאד, אמרה מינה למוכרת ואחר כך הסתכלה אלי ואמרה, לאבא שלך נגיד שהוא עלה רק חצי לירה, זה יהיה הסוד שלנו.

חצינו את הכביש לכיוון הפארק עם הברבורים; שם הסבירה לי מינה שמהיום אני יכולה לקרוא לה אימא. התמסרנו בכדור מעט אבל לא הצלחתי לתפוס אותו אף לא פעם אחת; גם בגן לא הייתי טובה במסירות, במרוץ שקים ובדברים כאלה.

באותה השנה חליתי במחלת עור וגזרו לי את הצמות. לא רציתי ללכת לבית הספר או לשחק עם חברות. אהבתי להישאר בבית ולהקשיב לתקליטים שאבא קנה לי בשנה שעברה.

                                                                                                                                —–

הגענו לחמי טבריה לקראת שעת הצהרים. הנסיעה באוטובוס מירושלים הייתה ארוכה ומייגעת. האחות שקיבלה את פנינו באולם הכניסה הגדול הקריאה את שמותינו בקול רם וציינה באילו חדרים נשתכן. אחר כך כל אחד קיבל חלוק בד לבן, כפכפים ומגבת והלכנו מאולם הקבלה לאורך המסדרון החשוך לחדרינו. היה עלינו להגיע לאמבטיות לפני ארוחת הצהרים, כך הודיעה לנו האחות.

השארנו את בגדינו על המיטות, לבשנו את החלוק שנקשר מאחור, נעלנו כפכפים וצעדנו לבניין האמבטיות. עמדנו בתור הארוך, ריח הגופרית והליזול צרב באפינו, קירות החרסינה נטולי החלונות סגרו עלינו סביב. ליד שולחן קטן ישבה המפקחת נור, האחראית על האמבטיות. היא סימנה  √ ברשימה, ליד שמנו והגישה לנו כוס זכוכית קטנה עם משקה עשבים מריר ביד אחת וביד השנייה כדור קטן ורוד. אחר כך עברה ובדקה היטב אם אכן בלענו את הכדור ושתינו את המשקה עד תומו.

על השולחן ניצב פטיפון שחור עם שופר זהב. נור דאגה למתרפאים שלה ועכשיו התנגנה בחלל המהדהד חמישייה לכלי מיתר של שוברט. יאללה תכנסו להתרחץ, אמרה לנו כשהגיע תורנו, שאללה ייתן לכם בריאות.

  —–

היום שמעתי שאברהם, שכני וחברי לקבוצת התמיכה של חולי פמפיגוס וולגריס מת מדום לב בעת מסע עסקים בסין.

הלכתי ברגל מביתי לבית הקברות הקטן. מגרש החניה שעד לא מזמן היה מגרש כורכר פשוט זופת ושודרג לאחרונה. קבוצות קטנות של מלווים יוצאות מכלי הרכב, מתחבקות ומתנשקות אחת עם רעותה מכיוון שלא נפגשו זמן רב מדי ופוסעות יחדיו לתוך בית העלמין.

המשפחה האבלה יושבת מחובקת, בודדה ביגונה. האורחים עוטים לרגע ארשת נוגה על פניהם כשהם ניגשים ללחיצת יד, חיבוק ארוך או נשיקה על הלחי, הכול לפי רמת הקרבה ומזג המנחם. אחר כך נפנים להמשיך את שהופסק או לחפש יעדים חדשים בקהל.

מסע ההלוויה מגיע אל פי בור הקבר. זעקות שבר נשמעות מכיוון המשפחה. הצופים מנמיכים מעט את מפלס קולם. הבן הצעיר קורא בקול חנוק מכתב לאבא. יש המזילים עמו דמעה. גם עיני דומעת מתוך שאני נזכרת בג'ומי, חתולנו האהוב הנעדר כבר מספר חודשים. הילדים טוענים שרוחו נתגלגלה למנהטן ובוודאי נפגוש בו שם בקיץ. שותף לעסקיו של המנוח מקריא דברי הספד. רחש עובר בין המתכנסים, פה ושם נשמעים צחקוקים. לרבים סוד גלוי הוא שעסקיו של אברהם אינם אלא סיפור כיסוי לביקוריו התכופים במרכזי מתרפאים לחוליםבמחלות אוטואימוניות בעולם ובעיקר במזרח הרחוק.

ראשוני העוזבים שמים פעמיהם בגניבה אל שער היציאה, מכשיר הטלפון כבר צמוד לאזנם. אחרי דקות מספר, מסתדרים הנותרים בשתי שורות ועושים את דרכם בין הגינות הקטנות העוטפות את הקברים. לכל אחד אבן קטנה ביד ומשפט ניחומין לבני המשפחה.

במגרש החניה שוב המולה. העולים לרכביהם מבטיחים האחדלשני בבדיחות דעת להיפגש לפני ההלוויה הבאה.

          —–        

במגרש החניה של בית הקברות פגשתי את נחום שהיה מנהל בית הספר התיכון של ילדיי וילדיו של המנוח. הוא לא זיהה אותי כמובן אך הנהן לי בראשו בתפר שבין סיום שיחת טלפון ושליחת הודעת טקסט. הוצאתי מהכיס את נייר הטישיו שבו  הטמנתיאת הכדור הוורוד שנתנה לי נור בביקורי האחרון בחמי טבריה, על כל צרה שלא תבוא, בלעתי בלי מים והחזרתי לו נפנוף יד.נזכרתי במכתב ששיגרתי אליו לפני שנים לא רבות בעניין התלבושת האחידה שאותה הורה להנהיג בהגיעו לנהל את בית הספר.

ביום ההורים שנערך עם פתיחת השנה התהדר נחום בניסיונו הצבאי והחינוכי והסביר לנו את יתרונות שיטת התלבושת האחידה. אחד: פתרון בעיית התלמידים שאינם מגיעים בלבוש הולם לבית הספר. שתיים: שליטה טובה יותר בהתנהגותם של התלמידים הסוררים. והוסיף גם שלוש: החיסכון הכספי הצפוי לנו. ארבע: הקהיית הפער בין בעלי האמצעים לחסרי האמצעים ועוד נימוקים ובני נימוקים שכבר אינני זוכרת היום.

במכתבי אליו פרסתי בהרחבה את תחושת האימה שעוררו בי דבריו, במיוחד בנושא השלטת המשמעת בעזרת התלבושת האחידה, ואף הצעתי פתרונות חלופיים לבעיות שהעלה בפנינו.

נחום ענה לי במכתב בן שלוש שורות קצרות, כל אחת מהן התחילה במספר סידורי והסתיימה בסימן קריאה.

שנים לאחר מכן, בזמן שהשתתפתי בניסוי רפואי במחלקה הדרמטולוגית בקליניקת מאיו במינסוטה, הזדמן לי לכתוב לנחום שנית. הודיתי כי אכן, כפי שהכריז במכתבו אלי, התלבושת האחידה הייתה רק פרט קטן במסגרת החינוכית הכללית. מראהו האימתני של בית הספר וסביבתו המוזנחת, יחסם המנוכר של המורים לתלמידיהם, חומרי הלימוד הדלים ורוח המפקד שנשבה במסדרונות, הצטרפו כולם לכדי חוויה בית ספרית מדכאת. כל ערעור על הדרך, מחשבה עצמאית ומבט חוקר עוקרו באיבם. שנות בית הספר של ילדיי הושחתו על טיפוח הבורות, הלאומנות, קבלת המרות וההליכה בתלם.

עכשיו כבר ברור למדי כי נחום הגשים את חזונו וכפי שמתפרסם מעת לעת בחוברות מחלקת החינוך של העיריה ובעיתונות המקומית – הוא מלא סיפוק וגאווה מעשייתו. גם ראש העיריה ומפקד בסיס קליטה ומיון, ששיגרו מכתבים להורים לקראת ההרשמה למחזור החדש, מרוצים מאוד. אגב, גם תוצאות הטיפול במינסוטה היו משביעות רצון ואף למעלה מכך, אם כי לטענת רבים איכות האוויר ברוצ'סטר היא שהביאה לנסיגה בתסמינים.

         —–

לפני עשרים שנה ארזתי תיק קטן ובו מספר אלבומי תמונות ומכתבים ישנים ועזבתי את הארץ שבה נולדתי, בלי להודיע לאיש. הגעתי לעיר גדולה שבנייניה גבוהים והשתכנתי בדירה קטנה שחלונה צופה אל נהר רחב ידיים. זכרוני מתערפל בניסיון להתמקד בסיבה המדויקת שהביאה אותי לעשות את המעשה הזה. הייתי רוצה להיזכר בה כדי לציין אותה כבר בהתחלה.

ג'ומי, יושב על אדן החלון ומביט בי. הוא לוחש לי בקולו הרך, אריאלה, את זוכרת את נחום? ואני נזכרת במשהו. אני עוצמת את עיני ורואה את גדר האבן של תיכון מקיף יהוד. בכניסה לבית הספר, מצד ימין, בסוף רח' מוהליבר, מרוססת כתובת בספריי שחור כהנא צדק ואילו על הגדר בחזית הפונה לרח' רמז, ליד תחנת האוטובוס, מרוססת בספריי שחור הכתובת מוות לערבים.

הטלפון המצלצל קוטע את הזיכרון. אני מעדיפה לא לענות, מחכה בדריכות עד שיפסיק. אחרי עשרה צלצולים אני מרימה בחשש את השפופרת. אבא על הקו. בקול חרישי הוא שואל מי שם? אני מנסה לענות, זו אני, בתך אריאלה, אך קולי לא נשמע לי. אני מנסה שוב ורק חרחור והברות מקוטעות בוקעות מגרוני.

תגובה אחת

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

תגובה אחת ל-“רשימות בטרם עזיבה | ארכנה

  1. גילה

    אריאלה, אני כל כך אוהבת את הדרך בה את כותבת. הדרך בה את מתארת את הדברים לוקחת אותי למקומות קסומים ועלומים, מוזרים ושואלים ששוכנים בתוך נישמתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s