אהבה אבודה | מיכל

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה. קטע מעבודה בתהליך > 

בתיבת הדואר האלקטרוני הראשונה והישנה שלי שעדיין נמצאת בשימוש יומיומי יש תיקיה המוקדשת כולה לאופיר בלבד. לא קראתי את מכתביו כבר שנים אבל לעולם לא אמחק אותם. אלה המכתבים היפים ביותר שנכתבו לי. הארוכים ביותר, האישיים והרגישים ביותר, הכי חסרי אגו גברי.

שוב עבר המון זמן
אבל עכשיו יש לי זמן להקדיש רק לך.
אני לבד בבית. נותרתי לבדי עם העוגה בתנור.
אני אפסיק מדי פעם כדי לגשת לבדוק מה שלומה אבל את לא תרגישי בכלל.

אני חושבת עליו מדי פעם, באיזו עיר הוא גר עכשיו, האם יש סיכוי שניתקל במקרה ברחוב והאם נזהה מיד זו את זה? ואולי בכלל כבר עברתי על פניו ולא ראיתי? אני מהרהרת ומתלבטת, אחת לאיזה זמן, האם להציע לו חברות בפייסבוק. אם ייענה בחיוב, האם נחזור להתכתב שוב? עדיף שלא. אני עדיין לא רוצה אותו מספיק בשביל לבדוק את זה ולקחת את הסיכון שבדחייה ובכלל לא ששה לפתוח מולו מחדש את מה שהיה וכבר לא רלבנטי.

כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שהפינה של אופיר בחיי סגורה, אבל התברר לי שהיא לא. אני יותר מדי דומה היום לעצמי אז. טעויות שעשיתי אז יכולות להתרחש גם היום.

את המכתב הבא כתב לי אופיר בעיצומה של ההתכתבות הסודית שלנו.

ברדיו מוסיקה של יום שישי בערב 88 אף אם – סקסופון עם גבי ינון.
בחוץ אוויר של תחילת אביב ואפילו עץ הרימון שלנו התחיל לפרוח.

פיוטי משהו,  את לא חושבת ?

הכרנו ברחבי הרשת לפני למעלה מעשור, כמעט 13 שנים. התכתבנו במשך כמה שעות, שהתפרשו על פני כמה ימים, עברנו לשיחות טלפון ארוכות ומרתקות, שיחות היכרות אישיות מעמיקות. התאהבנו עוד לפני שנפגשנו. הוא חשב שאני יפה בלי לראות אותי, אני חשבתי שהוא נורא חכם. היינו מקסימים אחד אל השני. היה לנו המון על מה לדבר. דיברנו  שעות על גבי שעות. לפעמים גם שתקנו יחד.

לאחר שנפרדנו התחלנו להתכתב, לא ברצף, עם הרבה הפסקות, ארוכות וקצרות. עם הרבה מילים, עם רגשות מוסווים בין השורות.

אבא של אורית אושפז פעמיים בבית חולים בגלל מים בריאות ובפעם השניה, לאחר מספר בדיקות אובחן אצלו סרטן ריאות, שמשמעו במקרה הזה מוות. זו הייתה תקופה קשה לאורית ולמשפחה שלה וזה השפיע קצת גם עליי.

לפרידה הסופית קדמו הרבה פרידות קטנות וגדולות. רובן היו ביזמתי, לא הייתי שלמה עם הקשר שלנו, לא עשיתי מאמצים לשמר את מה שהיה שם. שוב ושוב ניסינו ולא הייתי שם. לא רציתי את אהבתו. רציתי שירצה אותי אבל כשהבין שאינני מסוגלת להחזיר לו אהבה, ויתר.

 החוכמה שלו הייתה הדבר שמשך אותי אליו יותר מכל; זו אף פעם לא היתה משיכה גופנית, האם כבר אז התאהבתי במילה הכתובה ולא באדם שמאחוריה?

אני תמיד כותב כל כך הרבה,
זה לא מעייף אותך?

אם כן אז תגידי.

למרות הפרידה המכאיבה והמאכזבת עבורו, חזרנו להתכתב אחרי כשנתיים, כשהיה בזוגיות. הוא הסתיר אותי מאורית. אני מתורגלת במידורים מילדות. מגיל צעיר הבנתי שאת הסודות שלי עדיף לשמור לעצמי ולא כדאי לחלוק אותם עם אנשים. הדף סובל הכל, הוא לא יחשוף אותי, אם רק אקפיד להחביא את המחברת טוב-טוב מפני העולם. עדיף לא לספר לענבל שאני אוהבת את טל כי היא תספר לכולם.

גם אני הסתרתי את הקשר שחודש מהבחור שהיה במערכת יחסים איתי אז. התכתבות איטית ורצינית מצידו, מהירה, שטחית וקלילה מצדי. אני מגיבה מהר אבל לא מתעמקת, לא חושפת, לא נפתחת, לא משתפת באמת.  הוא נוגע בדברים כואבים עבורו, לא מרחיב, אני אמורה להתעניין ולשאול ומתעלמת.

לא זוכר אם סיפרתי לך,
פשוט עוברים ימים רבים בין המכתבים שלי, אבל מדי פעם אני חולם עלייך בלילה.
לא תמיד את מופיעה בתוך גופך אבל אני יודע שזאת את.
עכשיו שאני כותב את זה אני כמעט בטוח שכבר סיפרתי את זה אבל אולי בגלל שלא הגבת זה לא התבסס כזיכרון ודאי.

ביומני מאותה תקופה, אינני מזכירה אותו ואת מכתביו אפילו במילה. כנראה לא התרגשתי לחזור להיות איתו בקשר כלשהו או שעדיין היה חשוב לי להסתיר כל קשר אליו מפני העולם, מפני מי שעלול לקרוא את היומן. שוב ויתרתי עליו.

ביומן נוסף, כמה שנים קודם לכן, אני קוראת:

16.4.99

"אופיר התקשר אליי גם אתמול והשאיר שוב הודעה עם מספר הטלפון שלו ושוב לא חזרתי אליו וקצת לא נעים לי. אני לא מרגישה בנוח להגיד לו שזה לא יילך. הוא בטח קולט כבר שמשהו לא כשורה בינינו ואני מתפללת שיפסיק להתקשר, לפחות מספר ימים, שאדע איפה אני עומדת, אבל הסיכוי קלוש. אני אפילו לא מתכננת להתחבר לאינטרנט הערב, מניעה".

"הסיפור עם אופיר הסתיים באופן סופי. הוא הבין את הרמזים והתקשר לוודא שהוא אכן הבין כראוי. Thanks god. (למחרת)".

21.4

"קיבלתי אי מייל מאופיר. ארוך ורגשני במקצת, מחייב תגובה".

יש כמה שאלות שלא נותנות לי מנוח – הן קשורות אליך-ולכן אין סיבה שלא תדעי מה הן. האמת שהן צצות בזמנים של חוסר מעש, ובימים נוגים כמו שהיה היום.

אני מרגיש שנשארתי באוויר בלי תשובות, בלי הסברים, רק עם השערות וניחושים בקשר למה שעבר לך בראש ומה כבר הספקתי לעולל.


הלוואי שהייתי נותנת מענה ראוי לאופיר, למענו וגם למעני. קשה לי לסלוח לעצמי על התשובות הבלתי ברורות שנתתי לו אז. אני רוצה לקוות שאם הסיפור היה מתרחש כיום, הייתי נוהגת אחרת, באופן שהיה מכבד את שנינו.

אולי גיליתי שאת מכתביו אני אוהבת עד היום, אולי לכן איני מוחקת אותם מן המחשב; הם מזכירים לי כי וויתרתי על אהבתו מהסיבות לא נכונות, מסמנים כי הגיע הזמן לוותר בפחות קלות על אנשים הרוצים בקרבתי, מעודדים אותי, בנוכחותם השותקת, להתבגר.

—-

'שתהיי לי הסכין' לדויד גרוסמן הוא הספר האהוב עליי מאז שקראתי אותו לראשונה לפני כמה שנים. אני קוראת אותו עכשיו שוב, בכל כמה ימים מתקדמת איתו עוד קצת, לא רוצה שייגמר. נזכרת, תוך כדי כתיבה, מדוע בחרתי בו.

די די. עם כל מילה שלי אני יותר משפיל את עצמי: בבקשה, קחי דף נייר וכתבי כמה מלים, אחת תספיק. כן או לא. אין לי כח עכשיו למכתב ארוך ממך. תכתבי, מצטערת, ניסיתי להתרגל אליך, מאד השתדלתי, אבל לא הצלחתי להתגבר על המהומות והתעתועים שלך. ("שתהיי לי הסכין", עמ' 52).

חלקו הראשון והעיקרי של הספר מורכב ממכתבים שכותב גבר נשוי לאישה נשואה. הם אינם נפגשים, אלא מתכתבים בלבד. הוא רואה אותה במקרה בסיור בירושלים, משיג את שמה ואת כתובתה ומתחיל לכתוב לה. היא אמנם עונה לו, אבל בחלק הראשון של הספר מופיעים רק מכתביו. הוא כותב באופן  שממיס את ליבי וגם מייאש במקצת.

אני רוצה לקבל מכתבים מקסימים כאלה.

במקום מכתבי אהבה אני אוספת עכשיו ביסודיות את כל ספרי דויד גרוסמן, מסדרת אותם על המדף יפה יפה, כמו חיילים. את כולם כבר קראתי לפני כמה שנים, חלקם יותר מפעם אחת. אינני בטוחה שאקרא בקרוב, מחדש, את הספרים שאני רוכשת עכשיו, אבל אני זקוקה להם לצידי, כמו שלא אזרוק לפח את המכתבים.

השארת תגובה

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s