המנהרה | דרורה דקל

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור מקום בזמן אמת ומתוך הזיכרון. לאחר עריכה מחודשת בסדנה "חיבורים וקומפוזיציות" >

אני נכנסת מצפון.

אפלה, מי שהולך מולי נראה כמו צללית. תקרה נמוכה אקוסטית ואפורה, אבק, קורי עכביש ולכלוך, קור כלבים נושב מצפון לדרום או אולי להפך.

עוד כמה צעדים ופוגשים אותי קיר ודלת זכוכית של הספרייה, המחשב דולק, הספרייה סגורה. מה שהיה כבר לא יהיה. מימין דלתות עץ רחבות של האולם. רצפת הטרצו הופכת לשיפוע עולה. אחרי כשלושה מטרים היא שוב מתיישרת.

"איך את מרשה לעצמך?" הוא צעק, "המקום הזה לא שלך".

מימיני פח אשפה תלוי על מסגרת ברזל. יוצא ממנו חתול ג'ינג'י רעב שנדחק בקושי דרך הפתח הצר.

 "מי אישר לך להעמיד כאן עבודה כזו?"

עוד כמה צעדים והחלון הצפוני האטום של הגלריה ניצב מולי. צעדים נוספים לאורך הקיר הלבן – זה שהיה פעם לבן – המוכתם בלכלוך וסימני שפשוף של כידוני אופניים.

"את מקוממת אותי, אדרוש ברור! ושיעיפו מכאן את זה".

משמאלי קירות זכוכית של הספרייה הארוכה והצרה. לאורכם פרוש ספסל בטון צר מכוסה במשטח גרניט קר, נפלא למגע בקיץ. הוא נפסק כשמגיעים לפתח השירותים, אני זוכרת שסיימו את בניית הקומפלקס הגדול הזה, השירותים הריחו אז מניקיון. הספסל נימתח הלאה ופוגש דלת צבועה בלבן. מאחוריה מסתתרים דודי חדר האוכל ומכסה ביוב –  לפני כמה שנים עוד אפסנתי שם את ציוד הגלריה – מקקים, עכברים, סירחון.

 בכל שנה לפני פסח נהגו לסייד את המנהרה, ריח הסיוד עולה בי פתאום כגעגוע. גם את מעקה המדרגות שמובילות לחדר האוכל צבעו כל שנה בצבע אחר –  היו שוטפים בצינור מקרצפים במטאטא רחוב את הלכלוך בין החריצים. הייתה התרגשות אביבית באוויר. החרציות שיצאנו לקטוף בצהרי ערב הפסח הונחו בסלים ובסידורי קיר ונשזרו בשיבולי בר ירוקות – הן ליוו את העולים לחגוג את הסדר הקיבוצי.

 מעט שמאלה וימינה – דלת הזכוכית של הגלריה סגורה, היא מושכת את תשומת ליבי, עוד מסוף מאי מודבקת עליה מודעה שכתבתי ברגע של כעס וכאב "נשמטה גלריה".אני ממשיכה דרומה, מימיני רחבה מוארת. דלתות חשמליות שפעם נפתחו ונסגרו בעזרת עינית, תקועות מבלי יכולת להסגר, אך עדיין מובילות את המבט אל אופק הים התיכון.

עניתי לו בתקיפות והבטחתי בליבי שאלחם על החלטתי להעמיד כאן את עבודתו של סאהר  מיעארי מכפר מכר, עבודתו היא אחת מקבוצת עבודות של אמנים שהזמנתי להציג ב"מנהרה" בתערוכה שקראתי  לה: "'חלל חסום'. לכבוד ששים שנה למדינתנו".

 קלנועיות חונות בחלל, שאני קוראת לו הפואייה על אף שלא בחרו לשפצו וךהפכו למקום ידידותי לסביבה. משמאלי גינת הפטיו שמלווה את העולים במדרגות הגרנוליט האפורות לחדר האוכל, מונחים בה אבני טוף חומות ושלושה עציצי חרס עם צמחי נוי –  רק לפני כמה חדשים עוד צמח כאן שיח מוזר שחיפש נואשות אור והגיע עד לגגון הפלסטיק השקוף שבקומה השנייה, וגם הרבה בדלי סיגריות ושיירי נייר.

אני ממשיכה, הרוח המערבית הופכת את האויר לקר ביותר במזרח התיכון.

למה תכננו כל כך הרבה פתחים למקדש חדר האוכל שמאמיניו נוטשים אותו ואוכלים בו רק צהריים? בשישי בערב הוא קם לתחייה, ובשבת שב לבטלתו המדכדכת.

 סאהר תקע בפתח סירה עשויה מקרשי בניין, זהה בצורתה לסירת סבו הדייג שורש בשנות ה- 70 מעכו העתיקה לכפר מכר, מרחק שלא אפשר לו להמשיך לדוג. כשאני מסתובבת במכר עיני מבחינות בחזיתות של בתי תושבים שסמוך לביתם ניצבת כמצבה סירת דייג מתפוררת, זכר לימים טובים בהם הסירות שטו בנמל עכו ובעליהן חיו מדייג.

 על הקירות משמאלי תלוי לוח מודעות קטן וריק של המועצה האזורית –  מכוסה בפרספקס שרוט. ומימינו לוח מודעות גדול שקוע בקיר שמודעות תלויות עליו על בלימה, המקום הקפוא הזה מתגלה גם כמקום מושבם של תאי הדואר של חברי ותושבי כברי. אריחי גרנוליט אפורה ומחוספסת עם חריצי לכלוך שכבר הפכו ליציקה של שנים, מרצפים את המקום. אינני מתעכבת לרגע. מימיני ומשמאלי דלתות משרדי הקיבוץ, חדר של סידור רכב עם ארון מפתחות מחובר למחשב ולקודים של המשתמשים בו. רצפת הגרנוליט האפורה ממשיכה כמו צעדיי עד לקצה הפתח הדרומי. עדיין חשוך, אבל זוהר אורו של יום הולך ומתקרב.

סאהר חסם את פתח המנהרה ויצק בסירתו בטון וברזל בניין, כדי שמכאן לא ניתן יהיה להזיזה. וקרא לעבודתו "אופק".

הגעתי לסוף הדרך.

פתח רחב ידיים, מדובר בחמישה מטרים לפחות, ואני בחוץ!

4 תגובות

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות, מפגש יומיום

4 תגובות ל-“המנהרה | דרורה דקל

  1. איילת השחר כהן

    יקירתי, זה יופי. יכול גם להיות יותר חמור. אפשר להוריד את -משחקת אותה קול, את סימני הקריאה והפטפטת. גם לא צריך סלנג. עדיף שיהיה רזה יותר ומחודד יותר, אבל רוח הדברים מוצאת חן בעיני. את דוברת את תודעתך כאוצרת ואת תודעתך הפיוטית והחיבור בין המרחבים האלו משול לדיבור פנימי-חיצוני ולשוטטות מילולית שאני מחבבת.
    הסינכרון בין הבית\הקיבוץ\הבדידות\העבודה הסיזיפית \ המלחמה הפנימית והחיצונית\הביקורת האישית\ ותפקידה של גלריה לאמנות וחינוך לאמנות נוגע במקומות שאני מאמינה שחייבים להפגש(איילת השחר כהן)

  2. אורה קראוס

    דרורה זה פתק קטן מן החיים. כאשר אני קוראת אני שומעת את קולך, שנקרע מגעגועים אמביולנטיים לטוב ולרע, ובסוף בסוף יש גם קצת הומר, ההומור הציני שלך, מה לומר לך מי יודע אולי זה עוד יקרה, לא קטיושה, אבל שיפוץ.
    אהבתי
    אורה

  3. סימה קירשנר

    הי דרורה,
    המנהרה,
    כשקראתי את הכתוב, לא היה לי נהיר, לאן את חותרת, האם להפוך את זה למטפורה על מצבה של האמנות והתרבות באזוריך?? אחר?? כאשר לא מקדישים להן מחשבה יתרה, ומבטלים אותם כלאחר יד,
    האם התכוונת למסע נפשי שאת עוברת בדרכך ממקום למקום, בזמנים שונים כשאת נעה בין זמנים וממדים שונים , המסע שאת עוברת ריגשית שונה ושאינו עומד תמיד בהתאמה למהלך הפיזי תיאורי מפורט לעיתים יתר על המידה לטעמי האישי כמובן, שאת עושה, האם התכוונת לתאר ליטרלית את המנהרה בקיבוץ, כשהתיאור ציני ספוג בביקורת ,
    במאקרו, אהבתי את המהלך שאני עשיתי בין המילים, את הפיתולים והצלילים גם כשלא תמיד ירדתי לסוף דעתך,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s