מדרגות שפינוזה | גילה זמיר

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

מישהו החליט לקרוא לרחובות בשם כלשהו מסיבה כלשהי. אולי כשמישהו נעשה חשוב דיו כדי שיקראו רחוב על שמו,  קראו רחוב על שמו וכך קרה שקראו לרחוב שבו אני גרה רחוב מונטיפיורי. רחוב מונטיפיורי נמצא בכמה ערים; כפי הנראה הוא חשוב למדי. בחיפה הרחוב ניצב על חזיתו הצפונית של ההר,  מקביל לקו הים במקום שבו הר הכרמל מטפס למרכז הכרמל,  מרוחק מקו החוף ורחוק גם מקו הרכס, מסתופף בצלו של בית חולים שקראו לו פעם רוטשילד,  שכן של וינגייט וגולומב.  בחלקו העליון נחתך הרחוב בגרם מדרגות הקרוי על שמו של ברוך שפינוזה וזה פוגש בחלקו התחתון את הרחוב על שם הלורד בלפור.

 יצאתי אל הרחוב ולאחר מספר צעדים פניתי אל מדרגות שפינוזה, אל מסתוריותן, אל ההפתעות שהן טומנות. נקודת הפתיחה שלהן מפלחת את ההר בין בית אומנה לילדים חשוכי אהבת הורים ולבין גן משחקים על שם ילדים שנרצחו בשואה . על פני הגן הזה אני חולפת בכל פעם שאני הולכת מהבית ובחזרה.  על פניו חלפתי שלוש פעמים בדרכי הביתה מבית החולים, כשאני אוחזת בידי צרור קטן ועטוף שבתוכו צאצא חדש שנוסף למשפחה. אל הגן הזה הלכתי פעמים אינספור עם ילדי לבלות את אחרי הצהריים המתמשכים, להתנדנד, לשחק ולהביט בשרקנים ובארנבות שבכלוב פינת החי של המעון. ילדי חזרו עימי הביתה לארוחת ערב ואהבת הורים והילדים במעון נותרו בחדריהם נטולי ההורים. תמיד קיוויתי שיש שם בכל זאת גם קצת אהבה.

שפינוזה יורד מדרגה מדרגה,  מאות מדרגות . פוגש בדרך את משה הס,  את בר גיורא,  את החצרות הנסתרות מהעין,  את הבתים הישנים המצטנעים להם אל כתף ההר בינות שיחים ועצים בני עשרות בשנים, את הנקודה התכולה הממתינה בסוף כל מורד חיפאי תלול, את השנים הרבות שבהן עולים ויורדים בני אדם במדרגותיו,  בינות המיתוסים והפשטות היומיומית שבה אנשים מהלכים הלוך ושוב מביתם החוצה ומהחוץ חזרה אל ביתם-  אולי שמים ליבם לפרח שפרח, לעץ שעומד בשלכת, לגורי חתולים המנמנמים בשמש, לבית ששופץ או לחצר שבעליה הקדישו לה תשומת לב.

במדרגות שבין רחוב מונטיפיורי והס יש בתים ישנים ויפים, צנועים בפרטיהם,  השוכנים בחצרות רחבות ידיים. לכל אחד מהם שער ברזל משורג  ושביל ארוך המוליך פנימה. כך יש זמן להלך אל עבר כניסת הבית ולהרהר על הדרך ועל כל מה שמצוי בה. יש משהו נעים בכך שמגיעים מהרחוב, מותירים חלק מחוויית הדרך במדרגות,  חלק נוסף נושר בשביל ובכניסה לבית תולים את השארית על קולב שתחכה ליציאה מחדש  אל החוץ.

את המדרגות הכרתי לראשונה כשאמנון ואני הסתלקנו שעתיים לפני הזמן משיעור בתולדות האמנות. כל השיעור שקדם לו החזקנו ידיים מתחת לשולחן ובהפסקה הלכנו לפינה נידחת ליד המכללה והתנשקנו שם בפראות ובתשוקה של התחלות. היינו בטוחים שכולם רואים מה הולך בינינו. הכל  פרץ שבועיים לפני כן ואנו היינו קצרי רוח לגעת אחד בשניה. זה לא היה מקובל להפוך זוג בכיתה שעומדת לחיות יחד בארבעת השנים הקרובות ולהפר את החברותא שיצרנו. העדפנו לשמור על פרופיל נמוך אבל זה היה קשה. בסוף היום החלטנו שזה חזק מאיתנו והחלטנו להסתלק לדירה של אמנון ברחוב הלל שמסתעף מבלפור. הוא אמר לי שיש קיצור דרך במדרגות שיורדות מהרחוב הסמוך למכללה, רחוב קטן שנמצא מאחורי בית החולים. הלכנו מהר כל הדרך למטה וכשירדנו במדרגות עצרנו מדי פעם להתנשק. הימים היו שלהי החורף והכל הריח מלחות הגשם ושפעת הצמחיה שאפפה את המקום. קסם עמד באויר, קסם של סוף החורף ואיתותים על בוא האביב. ריח מסויים שאותו הרחתי שוב ושוב כשהייתי בשלהי הריוני הראשון עם ליאור, שנולדה בחודש מרץ, ריח שאני מריחה תמיד מפברואר ועד מרץ ושמממלא אותי בציפייה.

 בשלב מסויים אמרתי: "אני לא מכירה את המקום הזה, יפה כאן. בכזה מקום הייתי רוצה לגור". אמנון, שיותר מכל רצה אותי אצלו בבית, הבטיח לי שאם נתחתן נגור במקום כזה. ארבע שנים לאחר מכן, הביאה אותנו מתווכת לבית ברחוב מונטיפיורי שבו גר זוג שרצה להפטר ממנו בכל מחיר, קירותיו היו מכוסים בטפטים מכוערים ורצפתו מחופה בלינולאום עם דוגמת אבנים. מאז הבית ידע ידיים אוהבות ומטפחות, מילאנו אותו בעצמנו, בילדינו, בחיות המחמד שלנו, בכל מה שהחיים מזמנים לנו. גדלנו בו וכעת הוא הולך ומתרוקן.

מרחוב הס המדרגות יורדות אל רחוב בר גיורא. אני חולפת על פני כניסה לחצר הבית שבו התגוררו  חברים טובים שלנו, שעזבו לארצות הברית לפני אחת עשרה שנים, שם הם מתגוררים בבית עץ עתיק בעיירה ציורית באפסטייט ניו יורק,  מוכרים סבונים,  מלחים ושמני גוף תוצרת עצמית ומתגעגעים לביתם ששכן בפינת הס-שפינוזה. באותה דירה גר לפני כן חבר משותף עם משפחתו. שמו היה מורל והוא היה צלם אמן וצלם של כל דבר  אחר לפרנסתו. יחד עיצבנו את עטיפות הדיסקים של ההרכב "בוסתן אברהם" וכולנו התגוררנו במרחק של הליכה רגלית קצרה אחד מהשני. אבשלום פרג'ון, מייסד ההרכב הגיע מהס אל ביתו של מורל, בחר את התמונות שמורל צילם,  יחדיו עלו במדרגות אלינו, בדרך אספו את נגן העוד יהודה סיליקי מהבית השכן, ישבו אצלנו בסטודיו ויחד עבדנו על עיצוב העטיפה. לפני כמה שנים עבר אבשלום למושב בחוף הכרמל וההרכב התפרק, מורל נהרג בפיגוע בנהריה יומיים לפני אסון התאומים ואת יהודה מזמן איני פוגשת. כל פעם שאני עוברת ליד המכולת הפינתית הסגורה ברחוב הס אני חושבת שהמקום הזה, המשקיף אל הים, מחבר את צומת הרחובות ומהווה בוסתן קטן ונשכח בפני עצמו, אני יכולה לשמוע את  העוד, החליל והסיטאר עולים מבין החצרות ותוואי ההר העובר  בין הבתים, מגיחים מתחתית העיר ואוספים איתם את כל הזכרונות מהדרך, מביאים אותם אל המכולת הסגורה, שם ישנו עדיין שולחן עץ עם כמה כיסאות מתחת למטפס שצומח פרא, ואולי יום אחד ישבו שם אנשים, ישתו, יאכלו ויעבירו את הזמן בלי למהר לשום מקום. אלו יהיו האורחים של בוסתן אברהם.

הבית האחרון בסימטה שבין הס לבר גיורא היא וילה ורודה-לבנה הקרויה בשם "בית גולדברג" – אחוזה קטנה בלב רחוב עירוני עממי . אני זוכרת שיום אחד לפני עשרים וחמש שנים,  לפני ששיפצו את הוילה, עברתי במדרגות והשער היה פתוח.  אנשים ישבו בחצר ושוחחו בצרפתית. כשראו אותי חולפת הזמינו אותי לשבת עימם ולשתות קפה.

קצת ימינה מהם עומד בית ישן שנמכר לעמותה המטפלת בחוסים פגועי נפש. הבית בן שלוש הקומות עמד שנים רבות ביושנו,  טחב כיסה את קירותיו והאנשים שהתגוררו בו אמרו כי הוא זקוק לשיפוץ מקיף. בפתח החצר שלו עמד שער ברזל ומעליו כותרת ברזל שנשאה את המילים  "פינת מרגוע לעוברי אורח". מיד אחרי השער עמד ספסל בא בימים,  לידו שלט קטן המספר על בנו של בעל הבית אשר נהרג במלחמת השחרור -לזכרו הקימו הוריו את הפינה אשר בה הוזמן כל אחד ואחת לשבת, ליהנות  מן העצים, מן הרוח הקלה, ללגום מים ולהמשיך בדרך. יום אחד עברתי ברחוב במכוניתי וראיתי שבמהלך השיפוצים הוסרה הכותרת עם הכתובת;  אחר כך שמתי לב שגם לפינה עצמה לא נשאר כל זכר.

מרחוב בר גיורא המדרגות יורדות לרחוב ארלוזרוב.   בבית מימין מישהו שיפץ את דירת הקרקע , ריצף את החצר במרצפות מצויירות והתקין חלונות מפרופיל בלגי בצבע כחול.  בבת אחת הפכה החצר לחצר ים תיכונית.  בהמשך מורד המדרגות ישנם בתים שעדיין לא השכילו לאהוב אותם כפי שהיה ראוי להם,  אולי כי הם קרובים מדי לשאון הרחוב המקדם אותי בהגיחי ממדרגותיו האחרונות של שפינוזה – רחוב בלפור.

 בעוד רגע אגיע לתחנת האוטובוס ליד "בית הליקר של פוטין" והקסם יעלם.

4 תגובות

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

4 תגובות ל-“מדרגות שפינוזה | גילה זמיר

  1. החזרת אותי לכרמל, לתק לימודיי בסמינר גורדון, ועוד כמה שנים קודם לרומן קצר שהיה לי עם בן גרעין "במחנות העולים", ירדנו באותם מדרגות והתנשקנו בכל הזדמנות והמשכנו ללכת וללכת כמו בריחוף עעל רקפות ונרקיסים וריחות של עלי שלכת רטובים.לנו לא היתה דירת מסתור, אבל מי צריך כשמאוהבים?
    התאורים שלך כל כך יפים בפשטותם ואמינותם, הכל זורם,ובעיקר מצליח למפות את העליות והמורדות בחיים ובטופוגרפיה של האזור. תודה.

  2. גילה

    תודה רבה דרורה, משמח אותי לפגוש עוד ועוד אנשים המכירים את המדרגות ולא רק בתור פונקציה אלא במה שהן באמת. יש בהן סיפורים רבים כל כך ואני יכולה רק לתת את הקמצוץ משל עצמי.

  3. עירית

    לגילה,
    איזה יופי של תיאורי טבע, השמות האקזוטיים, העיר הנסתרת, ההיסטורית, וכל כך הרבה אהבה אנושית. כתיבה חושנית ומדהימה. עירית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s