רקפות | יהודית אשד

  < בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >                                                                                 

                                                                                     מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ

                                                                                     שיר השירים ח, ה

רקפות

בכל שנה, לקראת טקס האזכרה בסוף הסתיו, אני מנסה רקפות; תמיד בוחרת לבנות, זקופות. הראש שלהן מכופף מההתחלה, מרגע לידתן. איך הן עושות את זה, גם וגם?

בדרך כלל אינני מצליחה להחזיק אותן בחיים; או משום שלמרות ההחלטות לקיים תורנות השקייה בין כולם, זה לא קורה בסופו של דבר – הרי כולם כל כך עסוקים ואין פנייה לבית הקברות מהצד של כביש גהה – או משום שהרב של בית הקברות לא מאשר לחבר מחשב השקייה. אמא חושבת שצריך להיות פרקטיים ומציעה קקטוסים, אבל קקטוסים אני שונאת. לכן משטח השיש חשוף בדרך כלל ודי מאובק, ובעציצי החרס שהבאנו עולים קוץ ודרדר.

כשאני מביאה את עצמי ומגיעה, זה בדרך כלל כשהכובד נעשה קשה מנשוא. אני קצת עולצת בדרכי אליך, מתכוננת להזיל דמעה, אולי מעלה בדעתי להפיק ממך קצת רוך, עכשו כשאין סיכוי להתאכזב.  אבל בסופו של דבר רק שותלת רקפות, שוב, ומנקה קצת, ושמה אבן קטנה, וקצת מתפלאה עליך בלבי. שהרי לא מתאים לך לוותר ככה ולא לאותת בשום דרך שהגעת בשלום. ("באמת אין שום דרך להתקשר אליו?", שאלה אמא ביום שקברנו אותך, "אני מוכרחה לספר לו שיוסקה הגיע ללוויה")

 יכולת לפחות להשתמש בכוח החדש שלך, עכשו כשאתה ז"ל. או ש"מעוות לא יוכל לתקון" כמו שהיית אומר מן הסתם? אבל נניח בכל זאת; נניח שלא היית מגרש כל אהוביה של הילדה שלך במבט מזרה אימים ובקצף על השפתיים; נניח שהיית אומר לה  כמה היא  יפה,  ולא רק  בימים האחרונים שלך במחלקה לטיפול נמרץ.  נניח שהיית מרשה קצת גם לה.  שהרי לא ייתכן שלילדה הזו הקצת מקולקלת, התפללת כשחלמת על חיים בארץ שמש וקמת ועלית והקמת. הרי בתחילת הדרך עוד היית  שר לה לפני השינה: "במיר  ביסטו שיין, במיר הוסט טו חיין".

תליתי תמונה שלה על הקיר מול מיטתי, כדי שאזכור אותי אחרת. קטנטנה, חדשה, זקופה מאוד, אף כפתור, עיניים גדולות ומאמינות, ראש מורם. בשלב שלפני האיסורים והחרמות, לפני נבואות הזעם,  שהתגשמו כולן, לפני השתיקות הכבדות והמרות שבהן העברת חיים שלמים, מחמיץ אותי, תרתי משמע, עד שנעלמת סופית תחת משטח השיש.

אז אני משאירה אותך כאן, עם הרקפות.  אם לא יהיה גשם הן ודאי ינבלו בקרוב.  אבל אולי לפני כן,  בחושך, כשאף אחד לא יראה, ילוטף פתאום ראשן.

מפונקת

כשהוא נולד עזבתי אותה לגמרי. פתאום היא נראתה לי גדולה מדי, פתאום כל הפגמים שלה בלטו. יומיים לאחר שנולד היא עצרה אותי בפתח המסדרון – את כבר לא אוהבת אותי, אמא?

לא, לא לקחתי אותה בידיים. לא חיבקתי. פטרתי אותה בחוסר סבלנות. כעסתי. הייתי הלומה מחוסר שינה ומהורמונים. היא הפריעה לי; בתי מתוקתי, אהבת חיי, היתה לי פתאום למטרד. היא רצתה לאכול ארוחת צהריים מלאה, היא רצתה לספר על מה קרה בבית הספר, היא היתה צריכה הסעות לחוגים, היא רצתה שנחזור לדקות ארוכות מתוקות של סיפורים לפני השינה, היא רצתה כמו קודם. היא ריחפה סביבו, אוספת פירורי תשומת לב, נתקעת בכוונה בכל התמונות שלו שלא הפסקתי לצלם. היא דעכה מול עיניי, מבטה הכחול הפך נעלב, פיה התם הפך קפוץ. גיל החביון, אמרה לי מישהי כשראתה את תמונתה, אבל אני ידעתי שכך נראה הצער. כך נראית האהבה הנכזבת שהיא אני.

וכשבאו ימים אחרים, כשהציפה האשמה, כשאבא שלה אמר שאצטער על זה, עדיין הרגשתי משותקת. לא יכולתי לחבק, לא יכולתי לרחם, לא יכולתי להרגיש אליה דבר. שוב ושוב  קמתי אליו בלילות, מניקה, מתרפקת, בוכה על לא יודעת מה.

עכשיו כבר אינה זקוקה לדבר. עכשיו אני היא המשוועת לתשומת לבה. וכשאני זוכה לרגע במבט הכחול והבטוח שלה, גברת צעירה ויפה ורצינית, אני נדהמת. איפה היתה אמא שלה, לעזאזל, כשעוד חיכתה לה.

כמו אז

הכי קשה זה לחזור לרחוב. יש בו את אותו הריח של הים והאור של השמש נופל בו בדיוק כמו אז. אותם עננים. אבל ההבטחה, ההבטחה כבר לא שם.

גם הזכרונות של הילדות מהשכונה והשריקות לצופים כבר לא שם. הם נמצאים במגירה אחרת. אין זכר לשדה, לסביונים, לחלמית, לבארות, לפחד העמום מנחשים. גם הבתים אחרים, כמובן. משופצים לגמרי.

אין זכר לכאב המתוק והבטוח שהיה שם כשעמדתי על המרפסת, מתכופפת מן המעקה, מנסה לראות הכי רחוק מתי אמא כבר תבוא מן המספרה  יפה וחגיגית ומחייכת כאילו השמש בכבודה ובעצמה שבה אל מקומה.

לפעמים אני עוברת ברחוב ההוא, עם המכונית המהירה שלי והלב הכבד שלי, וחולפת הלאה. אבל יום אחד אעצור. יום אחד אעלה במדרגות, אכנס הביתה, אפילו בכוח, אפנה משם את האנשים ששוכרים את הדירה, אסגור אחריהם את הדלת. יום אחד ארוץ למרפסת, אתכופף מעל המעקה… ואחכה לאמא.

4 תגובות

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

4 תגובות ל-“רקפות | יהודית אשד

  1. נורית

    יהודית, מעולם לא נפגשנו, אבל מהקריאה של הדברים שכתבת כאן אני מרגישה שנחשפתי לציורים של תמונות המופיעות גם בחיי, בדרך כלל חבויות ומוסתרות, שאת מציירת בכנות מדהימה לתמונה אנושית יפיפייה.
    תודה

  2. george

    מצויין.
    את התכנים אני מסרב לקבל.

  3. פינגבק: "בגוף ראשון" מבחר טקסטים של משתתפים | פה ושם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s