< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
זכרון ילדות 1: תינוקת בלול לבן מרושת כולו בצורה לולינית. התינוקת יושבת בוהה, כפופה ומזיזה את ראשה קדימה ואחורה. הבית קטן אך היא רואה אותו גבוה מעליה, מרוחק מרצפת הלול. היא שוב מתנדנדת בלול המרושת. מתנדנדת עד כדי יאוש. היא יושבת כפופה כמעט נירדמת. מחנק. בכי. מחנק ושוב בכי שנעצר. היא נרדמת. עייפות מרה נחה בגופה הקטן. אין אף אחד בחדר הסלון. החדר קר אך היא אינה חשה בקור אלא באימת הבדידות, אימת הנשימה הכבדה. להמשיך לקרוא
מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום
< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
בשביעי של פסח, בעודו מתלבש כדי ללכת אל בית הכנסת, החזיר אבי את נשמתו לבורא. הרופאים ניסו להחזיק בה עוד יומיים אך היא, עקשנית כדרכה, החליטה בפעם הזו שמספיק. בפעם הקודמת כשעזבה ליומיים, בעיצומו של יום הכיפורים, חזרה מבולבלת לזמן מה. בימי הבילבול שאל אותי אבי שוב ושוב "איפה דבורה הקטנה?" ואני עניתי פעם אחר פעם בחיוך: "גם אני לא יודעת איפה היא, אבא". להמשיך לקרוא
מתויק תחת היפוכי בדיה, מפגשי עריכה; לקראת סיום
< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
זה היה היום הראשון בתיכון והילדה היחידה שהכרתי בכיתה הייתה תערובת גדולה של זכרונות ילדות שעוד לא הצלחתי להחליט אם הם טובים או לא. היום אני קובעת בלי היסוס: לא. כנרת ואסתר הציגו את עצמן. חשבתי שכנרת זה שם יפה ושאני רוצה להיות חברה שלה. אסתר נראתה לי חכמה ומסתורית, שירה הציגה את עצמה ומשהו בנמשים ובבגדים נטולי המאמץ שלה, שאחר כך גיליתי שאמא שלה הייתה קונה בשוק, גרמו לי לרצות להיות חברה שלה גם. כנראה העניין היה הדדי ויחד הפכנו לחבורה. היינו המוזרות של השכבה וזה היה ממש בסדר מצידנו. כשהייתה שעה חופשית תפסנו טרמפים לאפרת והעברנו אותה בבית של אסתר או בבית של שירה. להמשיך לקרוא
מתויק תחת מפגש מכתב/יומן, מפגשי עריכה; לקראת סיום
< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
התא הראשון שלי נוצר בפריס. כמעט שאין בכך ספק. כל החישובים מעידים שבירח הדבש, בשבועיים שחילקו בין פריס ולונדון, במלון ההוא ליד כיכר הבסטיליה או יתכן בזה שקרוב להייד פארק, שם התחילה ההתחלקות הראשונה של תאי. התחלקות אופטימית, מלאת הבטחה לחיים שלמים. התגלתי רק כשחזרנו הביתה. כשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגב. ושם, על הר חריף, כשנסעה לבקר, סיפרה לו והם שמחו נורא, התרגשות נפלאה של פעם ראשונה. כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרה. הרי הריון זאת לא מחלה. היריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בשטח, בעין עבדת, ולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבה. אבל אז, משהו כנראה קרה. להמשיך לקרוא
מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום
< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
נכנסתי אל הבית. אינני זוכרת אם היא ליוותה אותי פנימה או שפגשתי בה בתוך המבנה הריק מאנשים, רחב המימדים. היא נתנה לי יד בטבעיות – ילדה כבת שלוש, סרט בשערה מלא התלתלים, לבושה בשמלה לבנה עם כיווצים בחזה.
הריח. זה הדבר הראשון שהבחנתי בו. אינני אוהבת אותו. הילדה שואפת את האוויר, נחיריה נפתחים, היא נושמת את הניחוח המיוחד ועוצמת עיניים.
מולנו ספריה גדולה עשויה עץ, שמדפיה עמוסי ספרים וקישוטים. הילדה עוברת בעיניה, לאיטה, מפרט לפרט. אני ממהרת. רוצה לגמור הכל עוד היום, מנסה לסקור באחת מה לזרוק, מה להעביר לצדקה, ומה לקחת אבל הילדה מושכת לאחור. להמשיך לקרוא
מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום
< בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
השמש מגנטה אותי החוצה, אורה ביום החורפי הזה הוא מהיפים שידעתי.
מרפסת קדמית, חצר, גינה, שתי ערוגות של ירקות. הצוואר נמתח אליה, אל השמש המפתה. אצא לסיבוב מדרכות קצר לחמם את גופי. הגינה מכוסה בעלי שלכת, תערובת של עלי אגוז, תות, אזדרכת, קצת עלי דולב, ופיטנה. החום על גווניו נמתח כשטיח סמיך. איך אלך אם צריך בכלל לאסוף את השפע המעצבן של עלי השלכת? הכי מרגיז הוא שטיח העלים שמכסה את ערוגות הירקות. אולי בכל זאת אכנס הביתה? אתחיל לכתוב? אחר כך אצטער על הזמן שנגזל. להמשיך לקרוא
מתויק תחת מפגש יומיום, מפגשי עריכה; לקראת סיום
הסדנה – מרחב כתיבה 