הפגישה | מאירה וייס

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

נכנסתי אל הבית. אינני זוכרת אם היא ליוותה אותי פנימה או שפגשתי בה בתוך המבנה הריק מאנשים, רחב המימדים. היא נתנה לי יד בטבעיות – ילדה כבת שלוש, סרט בשערה מלא התלתלים, לבושה בשמלה לבנה עם כיווצים בחזה.

הריח. זה הדבר הראשון שהבחנתי בו. אינני אוהבת אותו. הילדה שואפת את האוויר, נחיריה נפתחים, היא נושמת את הניחוח המיוחד ועוצמת עיניים.

מולנו ספריה גדולה עשויה עץ, שמדפיה עמוסי ספרים וקישוטים. הילדה עוברת בעיניה, לאיטה, מפרט לפרט. אני  ממהרת. רוצה לגמור הכל עוד היום, מנסה לסקור באחת מה לזרוק, מה להעביר לצדקה, ומה לקחת אבל הילדה מושכת לאחור. "לא רק לאיילת עם המטריה הכחלחלת יש מטלות", אני מסבירה לה בחיוך, "גם לי ".  הילדה לא מקשיבה, היא מרוכזת בשלה. כעת היא מתבוננת בגביע הקריסטל הנמוך, בעלי  החודים המשוננים, שבתוכו מצויים 'הפרחי פלסטיק' הפשוטים.  משונה ההרכב הזה, אני חושבת – פרחי פלסטיק בתוך גביע קריסטל –  אמא  לא אהבה פרחים טבעיים. היא לא יכלה לראות שהם מתים, נובלים.

אני רוצה לזוז הלאה, לעשרות ומאות הספרים. הילדה אדישה למדי נכחם אבל אני  מתרגשת יותר ויותר – הנה המדף של ספרי הקומוניזם של אבי, 'הקפיטל' של מרקס, הספרים הירוקים של 'ספרית הפועלים'.  אני  נזכרת בג'ינג'י. זה היה האיש הנמוך שהיה מגיע פעם בחודש עם הספרים הירוקים החדשים שיצאו בספרית הפועלים.  בחרדת קודש אני  מורידה מהמדף כמה מהם, אבל מיד מתעשתת.

עכשיו אנו  עוברות ב'הול' והילדה נעצרת ליד הקיר הצפוני, לא רוצה לזוז.  אינני מבינה מה יש בקיר הזה. הילדה נשכבת ומושכת אותי איתה ואינה  מרפה עד ששתינו שרועות על הרצפה. הילדה עצובה  ואני מלטפת, מערסלת אותה בתוך זרועותי ונעה באיטיות מצד לצד. הילדה נרגעת מעט. אני מרגישה שהילדה ואני מתנדנדות בנדנדה, לרגע נדמה היה לי שאני יכולה לדמיין שלווה גמורה.  אנו  כמעט נרדמות על הרצפה כשאני מתעוררת וכאב חזק  חוצה את כל גופי. עצבותה של הילדה ועיניה השואלות שוב דבקות בי.  עדיין אינני מבינה מה מיוחד כל כך בקיר הזה,  מה היה כאן.  עיני הילדה דומעות.  אני  רואה שהיא נזכרת בדבר-מה וכי היתה רוצה שההזכרות תהיה אפשרית גם בעבורי. אבל אני ממהרת לגמור הכל, לארוז ולצאת. יש חדרים נוספים שמצפים.

עכשיו  אנו  נכנסות לחדר השינה המרווח  עם המיטה הגדולה והארון.  הילדה  פוסעת לעבר החלון הענק שבחדר, מושכת אותי עימה. הילדה מתבוננת בעצב בקיר שמתחת לחלון,  כמפתחת פילם ישן. הילדה ממשיכה, גוררת  אותי לחדר האחרון ומושכת אל עבר הארון.  לאחר השלכת המסמכים הרפואיים, המונחים על המדפים העליונים, אני מרפרפת על תכולתם של המדפים האחרונים – מכתבים, אלבום, כמה תמונות,  כמה מחברות, תיק חום. אני  רוצה לצרפם מיד לחבילת הניירות המיועדים לגריסה ולזריקה,  אבל הילדה אינה מניחה לי. היא נוקשה,  נחושה, ממש מצמיתה אותי. די, אני אומרת לעצמי בכעס, מספיק כבר. עד  כמה ילדה קטנה, כמעט תינוקת,  יכולה לשלוט בי?  אני ממהרת, היא  לא מבינה?  ובכלל, מה זה עניינה?  אלה ההורים שלי, שלי, ואני זו שצריכה לפנות את הבית שלהם, לרוקן אותו, זו המטרה שלשמה הגעתי הנה. זה מה שעושים ילדים, מרוקנים את הבתים של ההורים שלהם אחרי שהם מתים. אבל הילדה  מושכת לכיוון הניירות. היא מסתכלת על תיק  הקרטון החום שהנחתי על הרצפה.  אני פותחת את התיק ורואה ציורי ילדים. הילדה  רוצה להביט בהם ומחייכת כשאנו עוברות ציור אחר ציור.

הילדה מושכת  כעת לאלבום תמונות. של מי האלבום הזה?  אני תוהה.  אינני זוכרת שפגשתי בו אי פעם.  אני  פותחת את האלבום ורואה   פנקס תלושים של משרד האספקה והקיצוב. על כריכתו החיצונית כתוב 'שם הצרכן- קליין עפרה. שם החנווני רזניק חיים'. הפנקס מלא תלושים בצבע ירוק בהיר ממוספרים בצבע ירוק כהה. את החנווני רזניק  אני דווקא זוכרת. הוא היה בעל המכולת שלנו, ב'מרכז', שהיה בנוי משתי שורות של חנויות ושם ערכו הורי את הקניות.  אבל מי זאת עפרה?  תחושה לא ברורה עולה במעלה הבטן  לכיוון  החזה.

אני מעבירה דף. כאן יש צילום של גבר צעיר שמחזיק תינוקת באוויר, פניו צוחקות, עיניו צוחקות, הם מסתכלים זה בזה באושר. זה היה לפני שהוא השתנה. אבל הגבר הצעיר היה לא אחר מאשר אבא שלי.  אני מבולבלת. גופי מתחיל לתת אותות בלתי ברורים. הילדה זעה באי שקט. בכל פעם שהיא נתקלת בתמונה של אבי היא אינה רגועה. בעמוד הבא אני נדהמת לגלות שהתינוקת עפרה מצולמת יחד עם הילדה שנמצאת לידי עכשיו. אני מסתכלת על הילדה. כן, זו בדיוק היא. הילדה לובשת את אותה השמלה שהיא לובשת עכשיו, וגם הסרט בשיער זהה. התמונה מצולמת בתוך בית כלשהו, ושתיהן משחקות בלול שממוקם באחד החללים. אני מביטה לסירוגין בילדה ובתצלום, מבקשת שתגלה מה קורה כאן, מנסה להבין היכן עומד הלול,  כשלפתע אני מבינה שהצילום צולם בבית הזה בדיוק,  ב'הול'. התכווצות.  הצילום צולם בדיוק במקום שהילדה  נשכבה בו קודם.

עצבות. לא עצב על מותם של הורי, זה אחר זה, בתוך עשרה ימים. עצבות אחרת  שקשורה למשהו שאינני  מזהה.

***

"אני לא זוכרת אותה",  אמרתי בהתנצלות. הילדה מקשיבה לי בעיניים פעורות.

ועכשיו, המעטפה האחרונה. אני  פותחת אותה ומוצאת חבילה עטופה בניר עדין. אני ממששת אותה וכפי הנראה  בתוך הנייר חבוי  דבר מה  רך. הרעד של הילדה עובר גם אלי. "עוד רגע, יקירה",  אני אומרת לה "תיכף  נראה מה יש בפנים". הנייר עוטף את התכולה כמה וכמה פעמים, וכל פעם הוא מהודק בניר דבק עבה.

לאחר שמוסרות כל שכבות הנייר, מתגלה  תוכן החבילה – אני  נרתעת – בתוך הנייר העדין נמצא שיער. שיער גלי, חום בהיר, גזור  בקפידה. אני נסוגה  לאחור אבל מיד חוזרת ונוגעת בו.  "הוא רך כמו נוצה", אני אומרת.

השארת תגובה

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s