התחלה וסוף | נורית רון

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

התא הראשון שלי נוצר בפריס. כמעט שאין בכך ספק. כל החישובים מעידים שבירח הדבש, בשבועיים שחילקו בין פריס ולונדון, במלון ההוא ליד כיכר הבסטיליה או יתכן בזה שקרוב להייד פארק, שם התחילה ההתחלקות הראשונה של תאי. התחלקות אופטימית, מלאת הבטחה לחיים שלמים. התגלתי רק כשחזרנו הביתה. כשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגב. ושם, על הר חריף, כשנסעה לבקר, סיפרה לו והם שמחו נורא, התרגשות נפלאה של פעם ראשונה. כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרה. הרי הריון זאת לא מחלה. היריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בשטח, בעין עבדת, ולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבה. אבל אז, משהו כנראה קרה.אולי בעליה במעלה עקרבים כשהגוף התחיל לרעוד ממאמץ וחולשה פתאומית, או אולי כשניסתה לישון על האדמה הקפואה של המכתש כשכבר השרירים בכל הגוף כאבו. מבפנים.  ואחר כך, הדימום והריצה לחדר המיון ונגמר. בלילה שבו התחילה המלחמה בגליל, הלכתי. עובר בן 10 שבועות.

הרבה אחר כך נסעתי ללונדון. בשליחות מקום העבודה החדש שלי, היה קר נורא. קור כזה שצובט כל כך את הנשימה ואת הנשמה. נסעתי, כל כך גאה בעצמי, כדי להביא לבריטים את החום של הנגב. לעורר את הסקרנות למקום שממנו הבאתי להם את החול הצבעוני מהמכתש. בבטן המטוס שלחתי גלונים כבדים של חול בהמון גוונים של חום וכתום וסגול וירוק. זו הייתה הצלחה מסחררת. תורים ארוכים וסבלניים נוצרו ליד הדוכן המדברי שלנו. קשישות בריטיות מצחקקות בשיער כחלחל, צעירים בשחור בתספורות מגוחכות של פאנק, נערות במשבצות ירוקות ואדומות לחיים, אחזו בהתרגשות מבחנות פלסטיק שקניתי במפעל טמפו בירוחם, לפני שהמכונות ניפחו אותם לבקבוקי משקה קל, והכינו לעצמם מזכרת. לוקחים לעצמם קצת אדמה מהבית שלי.

את הדובי החום קניתי לה בנסיעה הראשונה שעשיתי לשם. היא הייתה בת 11 אני חושבת. חיפשתי עבורה את הדובי האולטימטיבי, כזה שאפשר לישון איתו ואח"כ כשמתבגרים, זוכרים לו לילות מחובקים. מצאתי אותו בקומה השלישית, קומת הדובים, בחנות ההיא שברחוב אוקספורד. הם היו שם בכל הגדלים, הדובים. בכתום, ובחום ובגוונים של אפור. ביליתי בחיפוש אחריו שעות. יודעת מה היא רוצה. מנסה להסתכל דרך עיניה ולחפש את האחד. זה שנראה לגמרי רגיל, בלי יומרות, לא מנקר עיניים, כזה שלא רוצה לנסוע, רוצה להישאר בבית, עם הילדים, לא נעדר, לא נעלם, לא צריך להתנצל על תחושת השחרור והחופש. לא רוצה להגשים חלום. כזה דובי שמתמסר לתפקיד חייו, שמנסה למלא את החלל שיצרה השתוקקותה.

ובהתחלת הסוף, כשעוד לא ידענו את זה, גם היא נסעה ללונדון. במקום טיול אחרי צבא, שלא עשתה. מלאת ציפיות, נרגשת לאפשרויות שיפתחו בפניה. מרגישה חזקה. המשבר ההוא כבר הרחק מאחוריה. על התוכניות סיפרה לי כישבנו לקפה ליד הבר, לפני שנפרדנו – משקיפות דרך קיר זכוכית ענק על מטוסים ממריאים לקראת עתיד משובץ הפתעות. טובות. והיא דיברה אלי, מספרת מה תעשה שם, מציירת תמונה רומנטית של רחובות מרוצפים אבנים קטנות וטירות וכרי דשא. בטוחה שהשמש שם לא נושכת וגם האנשים מנומסים, ויש שלכת בצבעים כתומים בהמון גוונים. והיא סיפרה לי שזה מה שהיא אוהבת, ברהיטות, בהגיון, בנאיביות מקסימה, מדאיגה. ככה היא נסעה, משתוקקת להיות עצמאית, לטעום שגרה של מקום אחר, לעבוד באנגלית, להכיר בחורים באנגלית, לצאת לדייטים אנגליים, להיות אחרת.

המתקשרים אומרים שנשמה מגיעה לעולם לעשות עבודה. תיקון הם קוראים לזה. אין לי מושג מדוע בסופו של דבר, הילד הראשון שנוצר מהאהבה שלנו, לא הגיע. אחרי זה, אני כבר רציתי כל כך ופחדתי שיותר לא אוכל. ואז, במקומו, באה היא. נגד רצונה. היא אמרה לי את זה, כששכבנו יחד על המיטה שלה בבית החולים, שנים רבות אחר כך, לאחר שחזרה. היא כעסה עלי שהבאתי אותה לעולם הזה. וכשדיברה, חבוקה בזרועותי, דמעות זולגות מעיני, זכרתי את תעלת הלידה. דחפתי. חזק כמו שביקשו. אבל ברגע שעצרתי לנשום היא החליקה חזרה. וכשכבר משכו אותה משם, וחתכו, לא הפסיקה ליבב. מהרגע הראשון.

המטפלת שלי ביקשה שאבוא אליה לפני הביקור השבועי בבית העלמין, כדי שלא אביא איתי גם עצב של אחרים. הדליקה נרות, הניחה יד מרגיעה על המצח, על העיניים, הכתפיים והגרון, עוברת על הצ'קרות לפי הסדר. כשהגענו למקלעת השמש כבר לא יכולתי להתאפק והנחתי גם אני יד על הבטן, התחתונה. היא כאבה לי נורא. והיא ממשיכה, מבקשת שאנסה להסתכל מעלה, בתוך הראש. שאנסה להבחין בה, עושה את הדרך לעולמות האחרים. ביקשה שאלווה אותה, שאסתכל לאן היא הולכת. הסתכלתי, באומץ הסתכלתי, ואכן ראיתי אותה, קטנה כמו העובר ההוא, שנשכח, עטופה בחופת בד מצנחים לבנה, מתקרבת לשכבת עננים שכיסתה את השמים והסתירה לגמרי את מה שמעבר. המצנח היה קשור באלפי חוטים שקופים שנמשכו משם, נמשכו כל הדרך למיטה המתקפלת, בחדר הטיפולים, אל הבטן שלי. חוטים ישרים, מתוחים, דרך הנרתיק, מחוברים אל הרחם שכל כך כאב. "אני לא יכולה להיפרד" כבר בכיתי "היא קשורה". "את חייבת לחתוך. בכוח. קחי סכין ותחתכי את החוטים" היא אמרה. לא רציתי. חתכתי קצת, אבל לא את כולם. לא יכולתי. זה הספיק כנראה כדי להתנתק ואז ראיתי אותה שוב, עוברת ונבלעת בפתח הקטן שבענן. הבטן המשיכה לכאוב, הרגשתי אותה כל השבוע, עד לדימום שהגיע ונמשך ונגמר ויותר לא הגיע עוד.

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

תגובה אחת ל-“התחלה וסוף | נורית רון

  1. eli dan

    אני חייב לתת לזה לשקוע קצת
    אני לא יכול להגיב מייד
    ועכשיו
    .
    .
    .
    מבטיח לחזור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s