חייו הקצרים של הנייר | ציפי גוריון

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

זה היה היום הראשון בתיכון והילדה היחידה שהכרתי בכיתה הייתה תערובת גדולה של זכרונות ילדות שעוד לא הצלחתי להחליט אם הם טובים או לא. היום אני קובעת בלי היסוס: לא. כנרת ואסתר  הציגו את עצמן. חשבתי שכנרת זה שם יפה ושאני רוצה להיות חברה שלה. אסתר נראתה לי חכמה ומסתורית, שירה הציגה את עצמה ומשהו בנמשים ובבגדים נטולי המאמץ שלה, שאחר כך גיליתי שאמא שלה הייתה קונה בשוק, גרמו לי לרצות להיות חברה שלה גם. כנראה העניין היה הדדי ויחד הפכנו לחבורה. היינו המוזרות של השכבה וזה היה ממש בסדר מצידנו. כשהייתה שעה חופשית תפסנו טרמפים לאפרת והעברנו אותה בבית של אסתר או בבית של שירה. בבית של אסתר תמיד הייתה אורה, החתולה השחורה והלא-ידידותית ועוגה נהדרת שאמא שלה אפתה, אבל באמצע כיתה י'א נגמר להם הכסף והם עברו מהבית הגדול במרכז היישוב לקרוון קטן בקצה המרוחק שלו, והבית של שירה בתחילת היישוב הפך לאופציה המועדפת עלינו.

הבית של שירה היה מדהים בעיני. הוא היה גדול והיו בו מדרגות, שתי אחיות, שני אחים, זוג הורים. אידיאלי, בטח יותר מהדירה העירונית והמשעממת שבה היינו רק אני ואחי ואמא.
היה שם חדר עבודה אמיתי, כי אבא של שירה היה פסיכולוג. שירה תמיד הייתה צוחקת על עצמה: אבא פסיכולוג ואמא עובדת סוציאלית, לא היה לי סיכוי לצאת נורמלית. אני הייתי חושבת: אבא.

בחדר העבודה של אבא של שירה היו המון פילים. הוא אסף פסלונים של פילים ותמונות של פילים. הוא הקיף את עצמו בפילים. אני עוד לא החלטתי מה אני אוהבת. תליתי על דלת הארון תמונה של פילים ישנים שראיתי בעיתון ומצאה חן בעיני. ניסיתי פיסלון של פרה. בסופו של דבר החלטתי להתמיד עם הפרות. לחדר העבודה של אבא של שירה הדפסתי תמונה חמודה של פילים שמצאתי בגלריית התמונות של תוכנת וורד. אסתר הכינה לו פיל אוריגמי.

"על שולחן העבודה של אבא שלי", כתבה שירה לכולנו לפני שנתיים בעוד מייל על הספר שלעולם לא יצא לאור, "יש פיל וזאב אוריגמי אבל אין סיכוי שאני מזיזה את זה משם.

זו הייתה מתנה מאסתר לאבא שלי אחרי שביקש פיל וזה שזה שורד שם עד היום זה נס גלוי.

מצאתי גם קטעים שפורסמו באפרת אחרי הרצח (די מטופשים, אני חייבת לציין, אבל שמרתי בכל זאת…) וגם דברים שאמרתי בלוויה.

יש לי הרבה פילים שרשום עליהם "שייך לציפי מורדי" – מצטערת ציפי! אני חושבת שיש שם תמונות של אסתר. יש לי גם קצת תמונות שפיתחתי."

 

שירה הייתה זו שהתקשרה לספר לי. היה יום שלישי, היום של שיעור התופים. יצאתי מהשיעור ובשיחה שלא נענתה זיהיתי את הקידומת של הגוש אבל לא את המספר הספציפי, והתעלמתי. מזל, חשבתי בדיעבד כשעדי סיפרה לי שכששמעה מיד התקשרה אלי. בנקודה חשוכה מן הסוג הזה – לשמוע משירה ולא מעדי היה גם כן משהו. יחד עם המזל הגיעה גם אשמה, כי העובדה שכשעדי חשבה על אסתר היא מיד חשבה עלי – הסגירה את אי-ידיעתה שדיברנו עכשיו רק פעם בכמה חודשים, ושהפעם האחרונה שבה התראינו הייתה במקרה, במעבר חציה במרכז העיר – חיבוק גדול ויאללה, אולי נלך לסרט – הלכנו ל"בילי אליוט" ומאז לא התראינו.

אחרי שיעור התופים, בקניון מלחה, עם צופיה ומורן שעשו איתי שירות לאומי, שותות אייס קפה וצוחקות מאוד על דברים שאני כבר לא זוכרת, ניסינו להיפרד אחת מהשנייה. שבוע לאחר מכן הייתי אמורה לטוס לשלושה חודשים. הן והסופר פארם המנצנץ ברקע הפכו לתפאורה של הטלפון משירה.

השנה שעברה עלי לא הייתה טובה. שנת השירות השנייה, ודאי שלעומת הראשונה, הייתה בעיקר משעממת. ניסיונות כושלים למדי לכתוב, מריבות עם אמא, לפחות בחור אחד שאני מעדיפה לשכוח. ובכל זאת, עמדתי לטוס לארצות הברית כדי להדריך במחנה קיץ ולאחר מכן  להתחיל את לימודי באוניברסיטה. הכול היה קצת מפחיד אבל בעיקר מרגש.

בצהריים, לפני שנסעתי לשיעור תופים, אמרו משהו בחדשות על פיגוע ירי בצומת נוה דניאל וקיוויתי רק שורד, שלמדה איתי בכיתה וגרה שם, בסדר. אבל בטח שהיא בסדר. מה הסיכוי שזה מישהו שאני מכירה.

ביום שישי הקודם התקשרתי להגיד יומולדת שמח. כבר היה כמה ימים אחרי א' סיון אבל לא הספקתי קודם. השיחה, כמו תמיד עם אסתר, התמשכה בקלות לשעה ומשהו. לא זוכרת על מה, הלוואי והייתי זוכרת. הייתי צריכה לנסוע וסיכמנו שנדבר בשבוע הבא ובאמת כבר חייבים להיפגש.

טלפון משירה כבר לא קיבלתי לעיתים קרובות ועניתי בצהלה: "יש לי משהו לספר לך. את יכולה ללכת למקום שקט?" – ילדה של עובדת סוציאלית ופסיכולוג, ללא ספק. נצמדתי אל קיר הסופר פארם.

כשהיא אמרה לי שזו אסתר ושהיא נהרגה שאלתי "איזו אסתר" כי זה עוד לא היה חייב להיות כל כך נורא. כי זו עוד הייתה יכולה להיותאסתר המורה לאנגלית, או אולי סתם איזו אסתר אחרת, יש הרבה אסתריות בעולם שהיו יכולות להיות מתות בשלב הזה משלושים ושמונה כדורים בגזע המוח ובריאות, לא? שירה אמרה לי אחר כך שהיא חשבה שהשתגעתי כששאלתי אותה איזו אסתר "איזו אסתר זו כבר יכולה להיות".

געיתי בבכי במדרגות הנעות כשכל קניון מלחה הסתכל עלי. מורן וצופיה ניסו לנחם אבל בעיקר שתקו והביטו זו בזו, מלוות אותי אל המכונית של אמא שבאה לקחת אותי הביתה. אמא נהגה בשקט ואני בכיתי, לא מאמינה עדיין שדבר כזה באמת יכול לקרות, מבינה, לפתע, שאם הייתי קצת יותר גדולה כשאבא מת, אולי ככה הייתי.

בבית סגרתי את דלת החדר ובאינסטינקט של ארכיביסט פתחתי את כל המגירות, אספתי את כל הפתקים מהשיעורים, את כל המכתבים, הגלויות וחיות האוריגמי שאסתר נתנה לי, והכנסתי לשקית אחת.

השארת תגובה

מתויק תחת מפגש מכתב/יומן, מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s