שעה יקרה | דרורה דקל

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

השמש מגנטה אותי החוצה, אורה ביום החורפי הזה הוא מהיפים שידעתי.

מרפסת קדמית, חצר, גינה, שתי ערוגות של ירקות. הצוואר נמתח אליה, אל השמש המפתה. אצא לסיבוב מדרכות קצר לחמם את גופי. הגינה מכוסה בעלי שלכת, תערובת של עלי אגוז, תות, אזדרכת, קצת עלי דולב, ופיטנה. החום על גווניו נמתח כשטיח סמיך. איך אלך אם צריך בכלל לאסוף את השפע המעצבן של עלי השלכת? הכי מרגיז הוא שטיח העלים שמכסה את ערוגות הירקות. אולי בכל זאת אכנס הביתה? אתחיל לכתוב? אחר כך אצטער על הזמן שנגזל.
לא! אני לא מתאפקת ונכנעת לשמש. צלצול בנייד, טוב שזכרתי להניח אותו על שולחן המרפסת. יש לו תכונה ילדותית שכזו, שכשאני בגינה, דווקא אז, הוא מצלצל. שמואל: "אני בדרך לנהריה, בא לכוס תה". אני: "ברוך הבא". הלוואי שיגיע אחרי שאסיים, רק הוא חסר לי.

 הוצאתי מגרפת דשא ממחסן הפלסטיק הדחוס, פעולה שאינה קלה. הכלים צפופים, כמו דבוקת חיילי משמר-הבית העסוקה בשיחה חשובה. הלוואי ויכולתי לצעוד איתם על מדרכות השכונה. מלאכת גריפת העלים היא לא סתם עניין של מה בכך. מתחילים בצידי המדרכה המובילה למרפסת. ואז מתגלים לי עוד ועוד עלים שנדחסו מתחת לצמחים, וכשהם מתגלים, הבלגן חוגג. אני מרגישה שהתנועות החוזרות נעשות אינסופיות.

שוב צלצול בנייד. אולי לא אענה? אולי שלומית בתי מחפשת אותי?

– כן, מה? בסדר!

אני גורפת וגורפת, רעש העלים הפריכים מרגש, ריח רטוב של ריקבון עלים מזכיר לי את ילדותי בחורש של טבעון, ואת ערוגות הירקות שאמא שתלה וזרעה מאחורי הבית, כדי שלא יחסר לנו בתקופת הצנע. היא עשתה "החלפות" עם נהג אגד שגר בצד השני של הגבעה, נתנה ירקות וקיבלה תרנגולות.

הרעשים מתחת לרגליי אהובים, הגוף מרגיש שהוא עושה משהו אמיתי.

מתכופפת לגלות מי כרסם חלק מעלי כובע הנזיר, כרסום כל כך יסודי שהשאיר רק את מוטות מטריית העלים. בשנה שעברה גדוד חלזונות חיסל את השמיר ונגס כמעט בכל עלי הירקות.

אני מתחילה להזיע בצוואר, פושטת את הווסט הכחול והצעיף.

יש לי כבר שתי ערמות. אחת בקצה המדרכה והשנייה ליד המרפסת.

איזו טעות! גרפתי גם את הקקטוס שהבאתי מניצה ושתלתי לאחרונה. מבט ממושך על גוויית הקקטוס מותיר אותי נטולת רצון לנסות ולהחיות אותה.

מלאכת הגרירה אהובה עליי ביותר, אני דוחפת עם המגרפה את הערמה לקצה הדשא, בדרך מתחמקים לא מעט עלים סוררים וביניהם הקקטוס המרוט, אבל קל להשתלט עליהם במהלך שני.

מנסה לשנות את תנוחת אחזקת המגרפה – בשבוע שעבר צמחה יבלת שנפתחה בין האגודל לאצבע. אני מציצה בין אצבעותיי הכואבות והעור כבר אדום מאד. תמרור אזהרה!

אני מניחה את המגרפה על המדרכה ועיניי בולשות לעבר שתילי החסה שנבטו זה מכבר והם מחכים לדילול.

אני חייבת להיכנס הביתה, השמש כבר לא כל כך חמימה, כך שאין סיבה מוצדקת להמשיך. אני מזכירה לעצמי שיש גם מחר…

ניגשת לערוגות, מייצבת את רגליי ברווח הצר שביניהן  – שלא אפול על מסגרת האבנים סביבן – לא מתאפקת ודוחפת את היד לאדמה מתחת לקבוצת חסות צעירות.

שוב צלצול, מקללת בקול רם, לא אענה.

מעבירה שתיל שתיל לשטח פנוי. אבל קודם לכן עוקרת רעמת עשבים, בכל יום אני מורטת את עליהם והם מנהלים איתי מלחמת חורמה. אמא שלי אספה אותם כאוכל לברברים שהסתובבו בחצר.

הגב כואב, בעיקר במותן שמאל, שם תמיד הכי כואב.אני מתיישרת ומותחת את הגב בקשת לאחור. הקלה…

הצלצול ממשיך להטריד. איך אוכל לענות כשידיי חופנות אדמה רטובה ואני מריחה את ריחה המפתה, היא קרה האדמה. זה נעים בהתחלה אך היד קופאת בהמשך. דוחפת אצבעות, שולפת בעדינות את השתילים , טומנת אותם במקומם החדש ודוחסת אדמה סביבם.

עוד ועוד שתילים מתפזרים על פני קרחות הערוגה. זהו, צריך להפסיק.

אני רואה את הערמה ליד המרפסת.

אין לי כבר כוח, מה אעשה? צריך להמשיך לגרוף. אני מרגישה שהעלים מתרבים והולכים בטור חשבוני לאינסוף.

מחליפה את המגרפה במגב הישן, הוא קל יותר וגם עושה יופי של עבודה, אולי גם פחות יכאב לי? אני מתחילה לאסוף את שטיח העלים שהשתקע במרפסת, באמת שיותר נוח עם המגב.

עוד כמה תנועות וערמת המרפסת מתאחדת עם ערמת המדרכה. פיץ החתול שלי מתיישב על הערמה ומתגלגל עליה לספוג את ריחה. בלגן בערמה.

שמואל הופיע בדרכו לרופא, מחכה שנשתה כוס תה צמחים מגינתי לפני שימשיך.

טוב, אין מנוס, אני מזדרזת. ומושכת את העלים לפינת הגינה שם נערמות הערמות שנראות כבר כמו גבעות עלי שלכת. כמה עלי כובע נזיר מבצבצים בהן, נבטו להם בלי כל תכנון. בעוד כמה שבועות יפרחו בכתום פרחי הנזיר, כמו היו נקודות אור על גבעה רחוקה…

הוא עומד ומתבונן, אני נראית כמו… טוב, לא חשוב, אתגבר.

בכיור המרפסת על השיש יש קערת סינטבון וסקוצ', מקרצפת בכוח את ידיי, המגע כואב בעיקר בצפרניים החומות, לנכדתי יובל כשצפרנייה מלוכלכות, אני אומרת שיצמחו לה ירקות אם לא ננקה אותם. הכאב מציק גם ביבלת החדשה. המים מקפיאים, אני לא יכולה לסבול יותר. הפסקה קלה, ניעור מהיר ושוב…

זהו, הידיים נקיות, אני מנגבת אותן על המכנסיים מאחור ובשולי החולצה. מן תענוג ילדות שלא אוותר עליו.

חולצת את הכפכפים בכניסה. נכנסים, השעון מראה  15:20.

מרתיחה מים…

תגובה אחת

מתויק תחת מפגש יומיום, מפגשי עריכה; לקראת סיום

תגובה אחת ל-“שעה יקרה | דרורה דקל

  1. Haya Biran

    מדמיינת אותך מבצעת את הפעולות, ובמקביל את יהודית…גם שלומית ויובל כאן, 4 דורות נשים, עבודת אדמה אחת, וכוס תה צמחים מהגינה עם בחור. מרתיחה מים… הרס אותי.
    את נוגעת בכל, גם בגוף הכואב והמזיע. יש הרגשה של אל זמניות נטולת גיל בכתיבה.
    נהדר וממגנט. חיבוק גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s