דבר איתי על אהבה | נטאלי בן דוד

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

זכרון ילדות 1: תינוקת בלול לבן מרושת כולו בצורה לולינית. התינוקת יושבת בוהה, כפופה ומזיזה את ראשה קדימה ואחורה. הבית קטן אך היא רואה אותו גבוה מעליה, מרוחק מרצפת הלול. היא שוב מתנדנדת בלול המרושת. מתנדנדת עד כדי יאוש. היא יושבת כפופה כמעט נירדמת. מחנק. בכי. מחנק ושוב בכי שנעצר. היא נרדמת. עייפות מרה נחה בגופה הקטן. אין אף אחד בחדר הסלון. החדר קר אך היא אינה חשה בקור אלא באימת הבדידות, אימת הנשימה הכבדה. עיניה גדולות שחורות, עורה לבן, שיערה שחור. היא שוב בוכה. אף אחד לא בא. היא בוהה בוכה ושוב נירדמת. היא מאובנת. משותקת, נופלת על הצד וישנה. היא לבדה בחדר. הכל חשוך מלבד אור במטבח. היא שותקת . שקטה, אינה צועקת היא עייפה. תינוקת שננטשה, שנמסרה ביום הארבעה עשר באוגוסט 1967 – היום שבו הוחלף עולמה.

בגיל שנה ועשרה חודשים היא נותקה. הכל התחלף בגופה הקטן, צבעה של השמש, אור היום, הקולות, הצבעים, הריחות, המגע. אביה נעלם לה. גם אימה, אחותה ואחיה. העולם הישן נמוג, ועיניה כבו. הבכי הרב לא עזר.

גם היום, כשהיא בת 46, בכיים של תינוקות הוא סירנה מכאיבה והיא אינה יכולה להקשיב לו. מיד עולה בה הרצון הדחוף שמישהו ייגש, שמישהו ירגיע אותם, הם רבים מאוד.

 ליאוש אין ריח אך מרירותו נמצאת וחיה. הרעל מצוי במערכת הדם, בשרירים ובעצבים. הדבר הנורא ביותר שהורים יכולים לעשות לילדם, מלבד לרצוח אותו, הוא למוסרו. הכאב הוא תמידי, הבכי נמצא על הסף בכל מצב, מכל סיבה, בכל חוויה של חוסר עולה הפחד.

 יחד איתה היו מגיעות אל הלול נאני ואלגריה, שתי ילדות שפרחה שמרה גם עליהן. הן היו שלוש ילדות כל בוקר בלול. תמיד חשבה לבקר את נאני ולשאול אם יש לה זכרונות מהלול ומפרחה. הן כן היו נלקחות בידי אימותיהן בכל יום. אלגריה הייתה נשארת לפעמים לישון יחד עם הילדה בלול. ילדה ללא שם. כל עולמה היה דרך הרשת הלבנה – זה היה ביתה, בית ארעי כרשת דייגים שיכולה להקרע בכל רגע ויחד עם זאת – אם נקלעת לתוכה – היית יכולה להסתבך ולמות מחנק. עד היום, בעיניה, ילדים הם דגים באקווריום של זכוכית-הוריהם. אין להם כל אמירה על איכות המים, על החמצן, על הירק. הצלילות, הפילטר, אינם בידיהם. חוסר האונים הוא מוחלט ומדמם. הם שבויים . ללא אמירה. שקטים כמו דגים. העיניים רואות הכל. עליהם לבהות ולשתות את המים הרעילים – מזל שהבכי בידיהם.

זכרון ילדות 2 : בת ארבע וחצי, בנעליים שחורות הצבועות בלכה מבריקה ובגרביים לבנות קצרות. עצב. הכל צבוע עצב. אין ביכולתה לצעוק. גופה הקטן מוצף עדיין מגודל האימה והבדידות. היא מבוהלת. יד אדם מבוגר אוחזת בה. הם הולכים בשביל ארוך. שיירה של בניינים. היא חולפת על פניהם. מזג האויר אינו ידוע. זהו כנראה אביב. שיתוק. שתיקה. הלב והדופק הקטן מואצים במהירות בלתי ניתנת להכלה. ידו של דודה ג׳קי אוחזת בה. הם צועדים והוא אומר "הולכים לאבא ואמא". היא כמעט מתעוורת. הכל שחור. היא בתוך חלום, במימד אחר של זמן. היא שוב שותקת. השתיקה היא צרחה ארוכה ומתמשכת. גם היום היא שותקת.

שביל מרצפות בטון. בשיירת הבניינים יש חמש כניסות. מהצד השני משטח גדול של דשא. זרות גדולה מכה וצולפת במקום. הם מגיעים לכניסה החמישית. כניסה רחבה ובה חמש מדרגות ענק. הם מתחילים לעלות ולעלות ולעלות עד הקומה האחרונה – קומה רביעית, דלת לבנה. לילדים שנמסרים אין קול. קולם מעולם לא נשמע. קולם הוא קול האימה, הבהלה והפחד מקירבה. עורם חשוף ואדמומי, כולו שרוף וחרוץ חריצים של הלם. הדלת נפתחה והיא נכנסת. שותקת. היא חשה את הבלבול. היא משתגעת בפנים, בגופה. היא אילמת עכשיו. הגוף כולו פועם במהירות בלתי נשלטת. פשע של נטישה. בפתח הדלת עומדת ילדה אחרת, אחותה. מי שתקבל אותה ותשמור עליה לתמיד. צייתנית שנשארה, זו שלא נמסרה. היא מחזיקה בידה ונכנסת איתה פנימה הביתה. מעתה יהיה זה ביתה הקבוע, היא חזרה למשפחתה. עבורה זו כבר הייתה משפחה חדשה – מילה שכולה ריקה. עד היום אינה מוצאת את ביתה, מעולם לא ילדה ולא חשבה להביא תינוקות לעולם, לא נישאה. אין בה כוחות של קשר הדוק. גם את ביתה אימצה כבוגרת, היא רצתה ילדה גדולה. מריה הגיעה בגיל חמש ועשרה חודשים.

היא חיפשה את ההגדרה למילה נוירוזה ואז חיפשה את המילה טראומה. מה יתאים. הרי את יודעת שההגדרה המילולית אין בה נחמה או חסד ובכל זאת גילתה אז 13 הגדרות שונות. נוירוזה אקטואלית, טראומטית, כפייתית, מעורבת, משפחתית, נרקסיסטית, פובית, נוירוזת אופי, גורל, העברה, חרדה, כשלון ואחרונה – נוירוזת נטישה. יותר מידי הגדרות למצב ילדי בלתי נסבל. בכל זאת הסתקרנה לגבי נוירוזה טראומטית: ״סוג של נוירוזה שבה הופעת הסיפטומים היא תוצאה של הלם רגשי הקשור בדרך כלל למצב שבו הסובייקט חש כי חייו נתונים בסכנה. ברגע ההלם […] מושג הטראומה מועתק בדרך מטאפורית אל המישור הנפשי, שבו הוא מציין כל מאורע היוצר באופן פתאומי פריצה בארגון הנפשי של הפרט״ (מתוך הספר "אוצר המילים של הפסיכואנליזה"). יותר מדי מילים, פחות מדי חמלה.

זכרון ילדות 3 : מחפשת זכרון שמח. מחפשת כל הזמן, נוברת בפח הזבל של העבר. הכעס כבר כוסה באטימות. שוב היא שותקת. אינה מסוגלת להגיד לכו ממני, תנו לי מנוחה. העור שלי מותש ועייף. היא כאן עבור הילדים שקולם לא נשמע. היא מדברת בשמם. יודעת שיש להם קולות. שקולותיהם רמים. כמה קשה לה לכתוב את המילה. טרומה. טראומה. טרומיים. האות א׳ לא נכנסת באופן טבעי. טראומה. זכרי, האות אלף קודמת לאות וו.

אם. אמא. אמהות. אימי. אמת. אמיתי. שקר.

זכרון עכשווי: כמיהה. כמיהה לשקט, לבטחון האבוד. היא רוצה שהוא ידבר איתה על אהבה. כאשר ישבו על הבר ביקשה ממנו "דבר איתי על אהבה" – רצתה לשמוע שיעור על אהבה, חיפשה נחמה למרות שידעה כי לא תמצא אותה לעולם. היא ידעה על מסירה, על ריחוק, על גילוי עריות. על גוף קטן ששוכב עליו גוף ענק. הגוף הקטן נשבר. הוא היה בן 22 .היא הייתה בת 6 או 8. זכרונות ארורים. ״דבר איתי על אהבה". התחינה לפתרון כל מצוקותיה נשמעה, היא צעקה בשקט, ואז הוא אמר.

היא שתתה מרק דלעת והוא שתה יין אדום שעליו המליצה. יין פלטר. הייתה סופת גשמים בחוץ, זו הייתה פגישה לא מתוכננת. היא אהבה את החיבוק שלו ורצתה להתכרבל בו  ״לדבר איתך על אהבה… ראשית יש לדעת שהיא חד כיוונית. ניתנת לא על מנת לקבל תמורה. ואפשר גם לקחת אותה בחזרה״. הצעתי לו מהמרק שלי. הוא היה מנומס ולגם ממנו פעם אחת. תמיד אני אוכלת יותר ממנו, הוא היה מגיע כמעט שבע.

בדרך נסענו לאסוף את מריה מבית הספר. כאשר מריה וחברתה כבר היו ברכב הוא הקריא לה שיר של חנוך לוין בשם "שעה נפלאה". הוא הקריא שלוש שורות לערך ואז אמר: עכשיו יש שורה ארוטית. "מה כתוב בה?", שאלתי, חשה בטחון מכך שחיכה לקבל אישור ממני – זו הייתה שורה נפלאה על ערגה ועל שני אנשים ששכבו יחד. ושניהם לא ידעו.

נפרדנו ביום של גשם, עם געגוע.

3 תגובות

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

3 תגובות ל-“דבר איתי על אהבה | נטאלי בן דוד

  1. מאירה וייס

    נטאלי. כולי מכווצת. הטקסט שלך לופת אותי בכפות ידיו, ולא מאפשר מרווח של נשימה. זו הפעם השלישית שאני קוראת אותו, וכל פעם הכיווץ קשה יותר, הלפיתה הדוקה יותר. את כותבת נפלא. מציאות חייך הקשה מיתרגמת לכתובים שמהדהדים כיהלומים קטנים באופק, ומסמנים את נתיבם. אהבתי. אשמח לקרוא עוד.

  2. ליאורה ב

    נטאלי
    הייתי רוצה לחבק אותך אלי. באהבה. בחום.
    לחבק וללטף.
    איך זה שמתוך הכאב הקשה הזה
    מתוך הילדות הכל כך לא הוגנת כלפיך….את נותנת כל כך הרבה טוב לאנשים.
    מחכה כבר לראותך ביום שישי הבא.
    אוהבת
    ליאורה ב.

  3. נטאלי
    האדם צומח מתוך כאב אדיר ומצוקה רבה יכולת כתיבה שלך היא חוצת שבע רקעים
    ומשם נוגעת בלבם של אנשים כמו חץ חד יורדת אל תוך עומקים של הנפש כאילו
    אל תוך אגם עם מים טהורים נטמן בקרקע ועושה בה פלאים.
    כל אחד מסוגל להרגיש אחרת את כתיבתך המדהימה ואת היכולת שלך לרקום את המילה
    בהזדמנות זו מזמינה אותך אל אתרי של שירי אהבה גם אותי חצה החץ ביום בהיר ללא הזהרה.
    http://newlovesongs.net/
    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s