סוכריות | דבי

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

בשביעי של פסח, בעודו מתלבש כדי ללכת אל בית הכנסת, החזיר אבי את נשמתו לבורא. הרופאים ניסו להחזיק בה עוד יומיים אך היא, עקשנית כדרכה, החליטה בפעם הזו שמספיק. בפעם הקודמת כשעזבה ליומיים, בעיצומו של יום הכיפורים, חזרה מבולבלת לזמן מה. בימי הבילבול שאל  אותי אבי שוב ושוב "איפה דבורה הקטנה?" ואני עניתי פעם אחר פעם בחיוך: "גם אני לא יודעת איפה היא, אבא".

השיחה שנפרשת להלן מתחילה בילדותו ומתרחשת במכתב ובתנועה. פרטיה מתעוררים מתוך שיגרות יומי.

***

היא יושבת בחדרה בעבודה עם יעל ונעה. הן מתכננות את הפגישה הבאה של הקבוצה.  הבדיון, אומרת יעל, זו הדרך היחידה בה ניתן לדבר על השואה, זהו הזיכרון האמיתי שעלינו לברר איך מעצבים אותו. היא מחכה לטלפון מבנה שנסע ל"סמינר שואה". יוצאת מהפגישה וממהרת למכוניתה; לפניה עוד נסיעה ארוכה.

אבא יקר,

תחנת הרכבת שונה ממה שדמיינתי. תמיד חשבתי שעמדתם בתוך בנין ארוך, חשוך וקר, צפופים מפוחדים ושקטים. אבל התחנה היא רק שלט חלוד וספסל  והכל מסביב ירוק מואר ופתוח לשמים.

האם ראיתם את הרכבת מתקרבת? מי מכם נתן יד לאמא?

אני רואה את הרכבת מרחוק – אין לה צבע, היא משמיעה קול רעש גדול – אתם זזים על הרציף, גוש שחור, חבורת זברות מסתופפות זו בצילה של זו  כמו בטיול ההוא שעשיתי עם הילדים לאפריקה.

יותר מזה אינני מצליחה לראות. הרעש שמייצרת הרכבת מסתיר אותה מעיני כמו צעקה מקצה הכפר ועד קצהו, מבית הכנסת ועד בית הרב, מבית סבא וסבתא ועד הנהר, מכולם 'תעלה אנקתכם מערב עד ערב'.

היא עוצרת בדרך, בכל זאת תשחה. בוקר מאוחר, זוהי שעת הפנסיונריות. הציפה האיטית  במי התכלת היטיבה את יומן וקצב התלבשותן מרגיע בה דבר-מה. מנגבות לאט בין אצבעות הרגלים, חצי רגל מושחלת לתוך גרבוני הניילון, לובשות תחתוני בז' גדולים ומעל הכל מונח הקומבניזון. קומבניזון שמגעו, שמו ומראהו הם העולם שלפני. היא מתבוננת בגופן המצטמק משחיה ומשנים.

 אבא יקר,

סוף סוף אנחנו נוסעים לקארטוז. הדרך יפיפייה, האדמה חרושה, חמה וטריה היערות ירוקים והשביל המוביל אל תוך הכפר עובר ליד הנהר הגדול שלך: ה"טיסה".  הנהר הגדול שממנו ואליו הכל זרם בסיפוריך. על הגדה עומדים שלושה ילדים קטנים ומביטים. קר עדין ואי אפשר לשחות אך הנהר כבר לא קפוא והוא משובץ בגדילי קרח של ראשית ניסן.

פסח בפתח. ה"שיקסע" כבר מכינה עם אמא את הריבות והמעיים הממולאים והרב כבר מספר לכם על משה בתיבה. אחיך הגדול זורק אבן לנהר : "מי שפוגע בגדיל ההוא מנצח". שניכם מוציאם את הידיים מהכיסים ומנסים לקלוע בכל כוחכם, מתרוממים על קצות האצבעות, סמוקים מקור ומאושר, מפסידים כרגיל לאחיך הגדול. באופק מתקרבת אוניה קטנה, מאלו שבאות למכור ולקנות. מישהו מכם מציע לרוץ ולהגיע לפניה אל המזח. אני רואה אותך רץ איתם על גדת הנהר, מחזיק את הכובע בידך ומשתדל שלא לפגר אחריהם. מרחוק אתה כבר רואה את אביך מדבר וסוחר על המזח הקטן. אתה משחיל את ידך בידו כשהאוניה עוגנת.

כשהיא מתייצבת אתם עולים יחד איתו לסיפון והוא מלמד אתכם להבחין בין סחורה טובה לפגומה. אינך מקשיב להסבריו. גם לא תזכור אחר כך בדיוק מתי ואיך ירדתם מהאוניה. רק מתרכז בלנשום עמוק לתוכך את זכר מגע שערות גב ידו.

 

 נכנעת לרעב. שוב שכחה עד כמה השחייה מתישה ושוב לא תאכל צהריים עם ילדיה. בנה מבקש לאחרונה אוכל בריא שיהיה לו כוח ללמוד. היא משתדלת לטגן לו ביצים, להניח ירקות  על השולחן ומדי פעם גם צנצנת ריבה. כשהיא תתרוקן, היא מזכירה לעצמה, תשמור גם את הצנצנת הזו.

 אבא יקר,

מיד אני מזהה את הבית – אי אפשר לטעות בו, לא רק בזכות בית סבך וסבתך ממול עם הפרה בחצר ועם החריטה בחזית "זכר לחורבן המקדש".

לא הגזמת כלל. אני רואה את החצר עם העץ שטיפסתם עליו אך יורדת קודם כל למרתף שהתמיד להופיע בחלומותי. ה"שיקסע" בדיוק סיימה להתיך את שומן האווזים ומן התקרה משתלשלים הנקניקים. על הכל עומד ריח של תותי בר ושזיפים המתבשלים בסירים ענקיים וצנצנות הריבות המוכנות כבר עומדות על המדפים. אני רואה בתוכן את סימני אצבעותיהם הקטנות והמלוקקות של שמונה ילדים.

את היום מלוות מחשבות  על "סמינר השואה". שלושה ימים שלמים שבהם מותר. איזה כיף לו, היא מדמיינת את עיניו החכמות ואת חיוכו הקורן. מקנאה במורותיו.  ולמה בעצם לא הפכה גם היא להיות בסוף מורה?  היא יודעת: כשיתקשר יאמר " דווקא מענין" ולא יוסיף כלום. אבל במסרון אתמול כתב: אני מתגעגע לסבא.

 אבא יקר,

השביל אל ה"חדר" שלך עדיין שם. השביל, שבו רצת בכל בוקר וכל צהריים – ילד קטן במעיל ארוך וכהה ובכובע קסקט – רחב היום מעט  אבל עודו זוכר את הילד החייכן עם העיינים החומות הטובות המדלג ומשנן את "יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה". אם ידע הכל בעל פה יקבל סוכריה מה"מלמד", היא תגיע מאחורי גבך, תנחת מהשמיים. אמונתך התמימה תבנה אז את יסודותיה מהררי סוכריות צבעוניות וחיוך של המלמד.

"אחחח, הוא לא חזר" היית עונה לעיני השואלות לגורלו של המלמד "אבל כבר הוא הבין שאני מיועד להיות תלמיד חכם". אף פעם לא שאלתי "ואתה יודע מה קרה לו?"   שלא להרוס את המתיקות.

אני פוסעת בשביל לאט ומתרחקת מה"חדר", אתה ואחיך הקטן עוברים לידי בריצה. כל החיים עוד לפנים.

עייפה, נכנעת לאורו הלילי של המחשב. מאשרת את הגעתה לכנס בגרמניה. אמה ביקשה  להצטרף ולשמור עליה בחושך. היא ביטלה את חרדת האם בחיוך. עכשיו כשהיא לבד היא מוודאת שוב במייל שהטיסה נוחתת באור, שהטלפון הנייד קולט בכל מקום ושהם לא הזמינו אותה בטעות.

 אבא יקר,

הבית שלך עכשיו כבר נקי ומבריק ומריח ריחות מתוקים של מרק עוף ולחמניות עם צימוקים.  אתה מזמן כבר מכיר את כל הפרשה והטעמים בעל פה. אמך מהללת את קולך ואת שמיעתך המוזיקלית ומחסנת אותך לתמיד מפני  זיופיך

הדודים מהעיר הגדולה מתחילים להגיע כבר ביום שלישי. הפעם כולם באים, גם המסתייגים ממנהגי הכפר וגם עורכי הדין והרופאים הלומדים ועובדים בערים הגדולות והרחוקות. הם משתכנים בבית הגדול של  סבא וסבתא ובבתי יהודים אחרים.

אני רואה את פניהם המתוחות המנסות להתמקד כרגיל במתחים הקטנים, בשמחת הפגישות, בילדים שבגרו, בסבתא המזדקנת ובנער החוגג בר מצווה.

אני לא מצליחה לראות את בית הכנסת. מסתירים לי אותו שלושת הימים שעוד יבואו, שבהם תהיו כלואים בתוכו. לכן אני מניחה אותך עולה לקרוא בתורה בבית, מוגן בצילם של אביך, אחיך הגדולים, דודיך מהעיר הגדולה אימך והדודה "שאף פעם לא ילדה".

אתה מזייף כמו שזייפת תמיד, גם את זה המלחמה לא שינתה. אמך בוכה, את אביך מסתירים לי הגרמנים , אחד הדודים מברך ומניח את היסודות לדורות של ברכות חרדתיות. אתה קם להודות לו ולעולם אינך שוכח לציין באוזני שזו היתה הפעם הראשונה שבה דיברת לפני הציבור "וכול הציבור נדהם";  ואז מצטנע ומחייך את חיוכך שובה הלב.

תגובה אחת

מתויק תחת היפוכי בדיה, מפגשי עריכה; לקראת סיום

תגובה אחת ל-“סוכריות | דבי

  1. מאירה וייס

    יוכי. מאד מאד אהבתי את הכתיבה והסיפור. השיזור בתוך הסיפור עובד מצוין. זו פעם שניה שאני קוראת את הטקסט, וגם עתה אני מרותקת אליו, לדעת איך יימשך ולאן יגיע. מאד יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s