יומן חיים | נורית רון

חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בעקבות מפגשים ראשונים. טיוטה > 

יום חמישי 19/4, יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אתמול הלכתי לקניות. על רצפת הסופרמרקט הגדול התרוצצו ילדים בין המון עגלות. משפחות שלמות, העמיסו את המזווה מחדש, אחרי הפסח. כשעמדתי בתור לקופה, קלטה העין, ילדה כבת עשר, יושבת על העגלה, מוגבהת מהקהל, מקשיבה בריכוז לדברים שאומר לה אביה. היא עונה לו, מהנהנת בראשה, מדלגת ממקום מושבה הגבוה ורצה, כל גופה פרץ של מרץ וחיוניות, להביא לו פריט שנשכח מהרשימה. אני מסתכלת על האב, רואה רק את העורף שלו, לא מצליחה לקלוט אם הוא מבין. מבין את הפלא, את נס הילדה החיה, המחייכת, השמחה. חוזרת אליו, מנופפת בניצחון בחבילת הצנוניות שאספה.

הבוקר, הגעתי לביה"ס בחולצה לבנה. שעתיים ראשונות לימדתי כרגיל. שקעתי בבניית מעגלים חשמליים עם הילדים מכיתה ג' ושכחתי הכל. הצפירה הקפיצה אותי. ניגשתי לחלון להשקיף על הטקס. מרחוק. רואה את הראשים מלמעלה. כמעט כולם מורכנים. יודעים שעכשיו צריכים להיות עצובים. פניהם הנקיות מקרינות אור, גופם הצעיר שעוד לא ידע עצב מנסה להרגיש, לחוש משהו. כי ככה צריך. כי היום זוכרים את המתים. הם עומדים כפופים, לא יודעים מה לעשות עם העצב. נותנים לו יד מבלי לדעת לאן יגיעו. אני רוצה שיפסיקו, שיחזרו לעצמם, שלא ידברו עם המוות. רוצה לשמר את התום, לעצור את הבכי. יודעת שהוא עוד יגיע.

 יום ראשון 22/4

כשקמתי בבוקר, העננה כמעט נעלמה. יכולתי לראות את השמש שוב. יכולתי לחייך וזה השפיע. שוב חזרה ההרגשה החמה שיש לי מה לעשות כאן. בעולם הזה. עוד לא יודעת מה, אבל היה לי כוח. הבן שלנו מגיע היום. התקשר מהדרך לשאול אם יש מה לאכול. עוד קודם הספקתי לסדר קצת. אפילו שטפתי רצפה וגזמתי ענפים מעץ הלימון הסבוך, רק את אלה שהסתירו את האור. אספתי אותם לשקית והנחתי בחוץ. ערכתי את השולחן. את אגרטל הפרחים, הנחתי במקום הצלחת הרביעית, מול הכיסא הריק. כשהגיע, שזוף, עם התרמיל על הגב, נשמתי לרווחה. פניו קרנו, אנרגיה חדשה של שמחה פרצה ממנו. ישבנו שלושתנו סביב השולחן והוא סיפר, כמו פעם, איך היה ואיזה הרצאות מעניינות שמע ואילו חברים חדשים הכיר. המשכתי לשבת איתו עוד קצת, מסניפה את השמחה ואת המשפחתיות ואת אי הבדידות לפני שהוא חוזר לדירת הסטודנטים.

בערב הלכנו לבית של יעל, לארוחה ויין על המרפסת. הבאתי גלידה משוקולד. צחקנו ולא דיברנו על המתים. דיברנו על המשלחת של הבן, לאוסטרליה, ולא הזכרנו במילה את הבת שלא. וגם לא את בעלה של זו שהצליחה הבוקר לארוז את בגדיו. כבר שנתיים היא מנסה. וזה הרגיש לגמרי נורמלי, זורם, חופשי. שאפשר לחיות גם ככה בתוך הזוועה. כשחזרנו הביתה, הרגשנו שוב את הקרבה.

יום שלישי 24/4, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה

כבר בשעות אחר הצהריים הורגשה תכונה באוויר. כולם מיהרו הביתה, יוצרים פקקים בכניסה לעיר. בטקס בביה"ס, הילדות שרו כל כך יפה. הייתי חלק מהקהל. ככה זה לא נוגע. התלבטתי אם להישאר או לפרוש. כשהתחילו לקרוא מכתבים שנכתבו למי שמת. כשאמרו "הלוואי שהיית חי" הלכתי הביתה. בבית, שנינו לא הצלחנו להתרכז, סחרחורת קלה, מן ריחוף כזה. חשבנו לאן אפשר לברוח. השמש ששקעה בעיגול כתום רחוק, הזכירה שאפשר לנסוע לחוף. שם אולי לא שומעים את הצפירה, אבל לא נסענו. הלכנו לאנדרטה שבקצה הרחוב, לנסות להשתתף באזכרה של כולם. עמדנו שם לבד, מול שמות לא מוכרים והדלקנו להם נר.

אחר-כך, בבית, ריצדו מולי על המרקע, סיפוריהם של ההורים השכולים. מדברים על בנם המת, מספרים על הפלא שחי ביניהם, תכונותיו היפות, שמחת החיים שלו. הילת הממלכתיות קורנת מהם והלב נחמץ בשבילם. ואנחנו, שכולים בלי הילה, חושבים על הפלא שהיה איתנו. על האומץ להסתכל לתחתית השאול ולהאמין שיכול להיות גם אחרת. על האהבה שחשבנו שתנצח, שבגללה הצליחה לקום בכל בוקר למאבק חדש. ואז, כשהתגלה אצלה הגידול במוח, כמו רימון חי שהושלך לעברנו, נשכבה עליו. בוחרת בנחישות את החירות שלה. מורישה לנו את החיים.


תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

תגובה אחת ל-“יומן חיים | נורית רון

  1. Eli

    קראתי. באמצע הקורא (שבי) עזב. נשארתי אני עם רגשותי עד הסוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s