< חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בעקבות מפגשים ראשונים. טיוטה >
צלצול פעמון, האור באולם הולך ונחלש, הוילון האדום עולה לאט לאט ומגלה את המסך. נס. אנשים ממשיכים להיכנס, סדרנים עם פנס מלווים אותם למקומותיהם. אני כבר יושבת ליד אמא, נרגשת. מסתכלת לאחור. מתוך חלון קטן בקיר מאחורי נשלחת אלומת אור אל המסך, לצידה אלומה קטנה יותר. אני מחזירה את מבטי קדימה. האולם מחולק לחושך אור וחושך.
באור מוקרן יומן הקולנוע ולצידו הכתוביות. בתוך האלומה נראים סלסולי עשן סיגריות וכמה ראשים מוארים מאחור. השאר בעלטה. כשהתמונה על המסך בהירה היא מאירה חלק מהפרצופים בקהל. אור וחושך וסיפור מתגלה בגודל ענקי מול עיני.
– – –
נכנסתי לחנות חשמל. חיפשתי משהו שכנראה עבר זמנו, כמוני. הוא לא התייאש. פתח מגרה, הוציא חפצים צרורים בניילון. קרא את הסימנים המודפסים עליהם, החזירם למגירה, פתח אחרת ושוב חיפש בתוך השקיות עד שמצא. השתדלותו נגעה ללבי. לא מדובר במשהו גדול או יקר. תוך כדי חיפוש דיברנו. על העיר שהוא ילידהּ, על עירי הרחוקה. על בריאות שבגילנו עולה מיד לכותרות. על בית הספר וחינוך – כיוונים שונים כמקובל בשיחות שאינן לא אור ולא חושך. נקודות שאינן מתחברות לכדי תמונה.
– – –
כעבור זמן נפגשנו ברחוב. הוא סיפר על אהבתו לקולנוע ולתיאטרון. האיר קטע, הסביר פרט. מראהו, חיתוך דיבורו, קולו העמוק, תנועות ידיו התיאטראליות מעידים עליו כי איש במה הוא. ואני אפילו לא אשת קהל. אני צופה מתוך חשכתי אל החשכות שמשני צידי האלומה.
הסדנה – מרחב כתיבה 