ציפור הנפש | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

 אני כותבת על חיי. יודעת שעל שלה לא אצליח. מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך קל לי לנקות את המבוכה מהמילים. כך, כשעיניים מתחמקות ממפגש, הן מצליחות לדייק.

מרגישה את החיים. רוצה להספיק. כמו בחלומות החוזרים כמעט בכל לילה, אלה שהחליפו את החלומות על הרכבת שלא הצלחתי לתפוס, כשמשהו טרפד את התזוזה. עכשיו החלומות שלי אחרים. במקומות חדשים, עשירים בפרטים, ואני מחפשת, לא מצליחה להתמצא. עכשיו אני חיה. כותבת מבלי לדעת את כובד המילים, רוצה לפתוח חרכים למה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. יצירה המנסה לברוא משמעות לחסר.

בפנים – בחוץ | רות איל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

יום שני. קנו לי מגפיים חדשים. תמיד היו לי מגפיים שחורים. השנה אמא קנתה לי מגפיים חומים. הם עומדים בארון עד שירד גשם. אני לא אוהבת שקר לי אבל בגלל המגפיים אני כבר מחכה לו. על אף הקור, יש בו בחורף, דברים שאני כן אוהבת. השדה ליד הבית נהיה ירוק. רקפות וכלניות לא גדלות בו, אבל סתווניות כן, וגם קחוונים ועוד המון פרחים קטנים בצבעים שונים. כדי לגלות אותם צריך להסתכל היטב כי הם 'נחבאים אל הכלים' אומרת נעמי.

האדמה עדין יבשה. בערוגות ליד הבית לא צומח דבר פרט לשיחי אלת המסטיק ועצי אורן. האדמה שם שדופה ומלאה באבנים קטנות, כאלה של חמש אבנים, וקצת יותר גדולות, מהן אני לפעמים בונה גדר, סתם, בלי כלום בפנים.

היום התחיל לרדת גשם. בהתרגשות גדולה הוצאתי את המגפיים מהארון. הן קצת כבדות ויש להן ריח של גומי. צריך להתרגל אליהן. ללכת במגפיים זה אחרת מללכת בנעלים. לבשתי זוג גרביים חמות שאמא סרגה לי, דחפתי פנימה את הרגל ואחריה את המכנס. בתוך המגף יש עוד מקום. זו הרגשה מוזרה.

כובעים | רות איל

< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה > 

לחתונה של אחותי אמא חבשה כובע. אני לא זוכרת הזדמנות אחרת שבה חבשה כובע. החתונה לא שימחה אותה. חורף 1953. בת שנכנסת להריון בגיל שמונה עשרה ומתחתנת – מסכנה אמא שלה. צנע, המשכורת של אמא היתה קטנה, הבוס שלה היה בארץ והיא לא יכלה להתפנות לסידורים. בהרגשה קשה היא לקחה הלוואה מחברים וכמה שעות חופש כדי להיות בחתונה. אחותי, שמנמנה משהו, הובלה לחופה על ידי שתי נשים זרות לי. עמדתי ליד אמא, מצידה השני עמד בן דודי שהגיע על האופנוע ישירות מהעבודה, ידיו שחורות משמן מכונות. את הברט השחור שלו החזיק בידו האחת, בשניה חיבק את כתפה של אמא. לפתע לקחה ממנו את הברט, הליטה בו את פניה ופרצה בבכי. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה.

הרצון לדייק במילים | ציפי גוריון

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק"

(פקק תנועה, אביתר בנאי)

הייתי בת רבע לשש-עשרה והיה קיץ חם במיוחד. אמא הייתה חייבת לנצל את ימי החופש מהעבודה אבל כל המקומות הקטנים והנחמדים שהציעו בסבסוד לעובדי בנק ישראל נתפסו ונשארנו עם חיפה. השתכנו בבית מלון שבדיוק סיימו לבנות ומאוחר יותר אגלה שעורר סערה גדולה מפני שחסם את הנוף לים. היה לח כל-כך שהתבדחנו לפחות שלוש פעמים ביום שאפשר לשתות את האוויר וזה ניחם אותנו במידה מסוימת. הטיול הפך למסע מקניון ממוזג אחד לקניון ממוזג אחר.

במרכז חורב מצאתי שמלה משובצת קטנה וחמודה שבפעם הראשונה בחיי גרמה לי להרגיש שיש לי גוף בסדר, אבל היא לא הגיעה עד הברכיים אז ויתרתי עליה. מצאתי שם גם חנות דיסקים ובה הדיסק של הבחור הזה שברשת ג' השמיעו כל הזמן. קראו לו אביתר בנאי והוא שחרר באותה תקופה כמה סינגלים שונים מאוד זה מזה. "שמתי לי פודרה", "יש לי סיכוי", "כלום לא עצוב" ו"מתי נתנשק" שגרם לי להסמיק נורא, בעיקר כשתמי – שהייתה בשכבה מעליי אבל גרה לידי והייתה עולה איתי את המדרגות מההסעה הביתה, תמיד יפה, מוכשרת ונועזת – שרה בקולי קולות את הקטע של "קטן, קטן מאוד".

שגרת הופעות | מיכל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אוזן בר

ההופעה מתחילה באיחור הרגיל. לא הייתי מאחרת גם אם הייתי מגיעה עם האוטובוס הבא. גם אם הייתי שותה את הסוף של בקבוק היין בניחותא. אבל אולי טוב שלא שתיתי, אני לא מרגישה צלולה מספיק, מטושטשת מעייפות אחרי לילה חסר שינה. אני נכנסת, עוברת בקלות בין מעט אנשים באולם ותופסת את מקומי הקבוע בצד, ליד הבמה. ממתינה בסבלנות, תודות לאייפון וכל הרשתות החברתיות. לא מכירה אף אחד מסביב לבמה. כשההופעה מתחילה האולם מתמלא במהירות, הצפיפות חונקת אותי, הווליום כואב לי בכל הגוף, אני בורחת אחורה.