הרצון לדייק במילים | ציפי גוריון

 חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק"

(פקק תנועה, אביתר בנאי)

הייתי בת רבע לשש-עשרה והיה קיץ חם במיוחד. אמא הייתה חייבת לנצל את ימי החופש מהעבודה אבל כל המקומות הקטנים והנחמדים שהציעו בסבסוד לעובדי בנק ישראל נתפסו ונשארנו עם חיפה. השתכנו בבית מלון שבדיוק סיימו לבנות ומאוחר יותר אגלה שעורר סערה גדולה מפני שחסם את הנוף לים. היה לח כל-כך שהתבדחנו לפחות שלוש פעמים ביום שאפשר לשתות את האוויר וזה ניחם אותנו במידה מסוימת. הטיול הפך למסע מקניון ממוזג אחד לקניון ממוזג אחר.

במרכז חורב מצאתי שמלה משובצת קטנה וחמודה שבפעם הראשונה בחיי גרמה לי להרגיש שיש לי גוף בסדר, אבל היא לא הגיעה עד הברכיים אז ויתרתי עליה. מצאתי שם גם חנות דיסקים ובה הדיסק של הבחור הזה שברשת ג' השמיעו כל הזמן. קראו לו אביתר בנאי והוא שחרר באותה תקופה כמה סינגלים שונים מאוד זה מזה. "שמתי לי פודרה", "יש לי סיכוי", "כלום לא עצוב" ו"מתי נתנשק" שגרם לי להסמיק נורא, בעיקר כשתמי – שהייתה בשכבה מעליי אבל גרה לידי והייתה עולה איתי את המדרגות מההסעה הביתה, תמיד יפה, מוכשרת ונועזת – שרה בקולי קולות את הקטע של "קטן, קטן מאוד".

כשהחופשה החיפאית שלנו הסתיימה וחזרנו הביתה, ניגנתי את הדיסק החדש בבום-בוקס שלי מההתחלה עד הסוף. בעיניים קרועות ומבוהלות הקשבתי לו.

 

"אין לי ברירה
רק לעשות ככה
אין לי ברירה
אני מצטער בשבילי
אין לי ברירה
תמיד זה אני מולי
אין לי ברירה
רק להיות איתי"

(אביתר בנאי, מנגינה יקרה)

הנחתי אותו בצד ולא שמעתי אותו שוב במשך שנתיים.

שנתיים? איך אני יכולה לכתוב שנתיים בכזו ודאות? באותה מידה זה היה יכול להיות פחות. או יותר. הרצון לדייק במילים. פרטים חשובים נדחקים לי החוצה מהמוח ונשארים הקטנים. השמלה המשובצת, מרכז חורב, הלחות, כל פרט ופרט ביוגרפי בתקופה הזו בחייו של אביתר בנאי האומלל, אבל לא כמה זמן הבשלה הייתי צריכה כדי להצליח לשמוע אותו. זוכרת איך כמה שנים אחר-כך (כמה?) קניתי את "בגוף אני מבינה" כשיצא והשארתי אותו בשקית. כתבתי לנדב שחלק איתי את האהבה לגרוסמן: "נותנת לו זמן להבשיל. מחכה איתו עוד טיפה. אולי אם הוא יישאר עוד קצת בשקית הוא ישתבח כמו לזניה אחרי לילה במקרר?". את אביתר שמעתי ופחדתי, אני זו שהייתה זקוקה לעוד קצת זמן. נדב אף-פעם לא ענה לי.

***

הלכתי לבקר את יונתן בחדר הקטן שלו בנחלאות. רציתי את אביתר בנאי בחזרה ורציתי להראות לו שהכול בסדר. אני מתוקנת. חזרתי הביתה. אולי לא צריך לשקוע שוב להזיה שהייתה קודם אבל אפשר לפחות לדבר. הבאתי איתי כדורי מוקה-אגוזים מהמתכון של דודה לינדה שתמיד הכנתי למי שרציתי שיאהב אותי, אבל יונתן אכל אותם אחד אחרי השני בלי לומר כלום. חיסל את כל הקופסא, נתן לי את הדיסק ואמר שזה קצת שקט מדי לטעמו, פסנתרי כזה, והוא לא לגמרי מבין.

ישבתי על המיטה שלו ורציתי נורא שיגיד עוד משהו אבל הוא כבר עבר הלאה. הייתה לו שם איזו ילדה בת 17. ההורים שלה לא הסכימו שהם יתראו והיא באה אליו אחרי בית-ספר, עם תלבושת אחידה וחצאית, סמוקה ויפה, והוא נישק אותה ככה, מולי, לא אמר דבר. לו היה לי אומץ אולי הייתי אומרת לה שתדע שאני זו שקלקלה אותו. שאני הראשונה שנישקה אותו. ולא רק הראשונה שנישקה, אני הראשונה שחיבקה את בחור הישיבה הענוג, ורוד הלחיים, ירוק העיניים, שברח מהכול והיה לבדו. במקום לומר משהו לקחתי את אביתר בנאי וחזרתי הביתה.

הוא נישק אותה? אולי הם רק החזיקו ידיים? עכשיו אני חושבת שהם רק החזיקו ידיים, שבדמיון החסוד שלי הידיים שלהם, האחוזות זו בזו, תורגמו לנשיקה.

כמה חודשים אחרי שלקחתי מיונתן בחזרה את הדיסק יצא "עומד על נייר". התמונה המטושטשת של אביתר בנאי על עטיפת האלבום הראשון הפכה לתמונה ברורה. המצלמה מתמקדת בפניו והוא מביט הישר אליה. פניו לא מגולחות, עיניו כהות, כיפה סרוגה לבנה וגדולה מאוד לראשו, צווארון חולצה לבנה מכופתרת מבצבץ בתחתית התמונה. יונתן הלך ודהה בזכרוני, הפך לדמות מטושטשת ארוכה ודקה, מחייכת כלפי דבר-מה שאינו ברור.

"הכל נכון, אני מודה באשמה 
אני מודה באשמה, אני מודה באשמה. 
הבדידות, הזימה, כישלון, הצלחה 
פחדים וקנאה, שיכחה 
את מי אתה אוהב? 

ירח בים יעזור
לסלק את החושך עם טיפה של אור
לעצור זה בסוף, עכשיו ההתחלה."

(אביתר בנאי, טיפה של אור)

שוטטתי יומם ולילה, בעיקר לילה, בסולסיק. חיפשתי עוד ועוד מוזיקה לשמוע. אלבומים נדירים, בוטלגים, הופעות. מצאתי את אבי והוא אהב את איך שאני כותבת והזמין אותי לכתוב באתר שלו, הקיוב. המשימה הראשונה: ביקורת על החדש של אביתר בנאי. כתבתי תחת שם בדוי וניסיתי בעיקר לומר משהו אמיתי. משהו שיש לו משמעות, שאפשר לתפוס בידיים, שאפשר לצטט, משהו בלי יותר מדי סופרלטיבים אבל גם לא קר, שיעביר כמה שהאלבום הזה יפה. שיעביר שגם אם אביתר בנאי כבר הפך לאבא ויש לו בית ואמונה, הקיום שלו עדיין שברירי, עדין.

אביתר היה עסוק בהודאה באשמה ביחס לחייו הקודמים ובבניית בית חדש וממורק, אני ניסיתי לאסוף מעשים שפעם היו גורמים לי להזדעזעמעצמי ועכשיו נתקלו בקהות חושים מוחלטת. חזרתי ללבוש שרוולים קצרים. יותר מכל הרגשתי את המבטים של הסובבים אותי, בעיקר הזרים שבהם. נראה היה לי שכולם מביטים בי כל הזמן. במשך כמה חודשים לא הייתי מסוגלת לעלות על אוטובוסים, אבל לא היה אכפת לי מה אלוהים יחשוב אם אשלח הודעת טקסט בשבת. לא דיברתי עם החברות שלי על כלום אבל דרך ביקורות על הופעות ואלבומים חשפתי את עצמי יותר מאי-פעם.

זה היה בו-זמנית? אולי קודם לא יכולתי לעלות על אוטובוסים ואחר כך הגיע עניין השרוולים והביקורות? חייבת לכתוב לפני שאשכח גם את זה. תאי מוח נשרפים כל הזמן וכל כך חם.

"אסור לך לחשוב 
כשאת כל כך עייפה 
צאי לטיול לאור זריחה 

רחוקה מהבית 
השביל לחזור נמחק 
הולכת על חבל דק 

הלילות ארוכים 
בלי לדעת למה 
בורחת ואין רודף" 

(אביתר בנאי, עד מחר)

ב-2009 הגיע "אותיות פורחות באוויר", סינגל חדש של אביתר בנאי. הוא יפה, אבל אחריו הגיע "עד מחר" שמגמד אותו. "עד מחר" לא רק יפה, "עד מחר" גורם לי לבכות מרוב יופי. בכל פעם שמשמיעים אותו אני צריכה להחזיק את עצמי חזק וקשה לי להסביר למה. בהתחלה זה משהו בלתי מוסבר בלחן, אחר כך משהו בקול של אביתר בנאי, כל כך רך ומנחם. כעת אני כבר מסוגלת להקשיב למה שהוא אומר בלי להיכנע לפרשנות שעטיפת האלבום כפתה על השיר כשהציבה למולו איור של אישה בהריון בצבעים רכים, ואולי דווקא האישה הזו זה מה שמכווץ לי את הגרון.

 

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

תגובה אחת ל-“הרצון לדייק במילים | ציפי גוריון

  1. יוסי

    וואו.. את מדהימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s