שגרת הופעות | מיכל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אוזן בר

ההופעה מתחילה באיחור הרגיל. לא הייתי מאחרת גם אם הייתי מגיעה עם האוטובוס הבא. גם אם הייתי שותה את הסוף של בקבוק היין בניחותא. אבל אולי טוב שלא שתיתי, אני לא מרגישה צלולה מספיק, מטושטשת מעייפות אחרי לילה חסר שינה. אני נכנסת, עוברת בקלות בין מעט אנשים באולם ותופסת את מקומי הקבוע בצד, ליד הבמה. ממתינה בסבלנות, תודות לאייפון וכל הרשתות החברתיות. לא מכירה אף אחד מסביב לבמה. כשההופעה מתחילה האולם מתמלא במהירות, הצפיפות חונקת אותי, הווליום כואב לי בכל הגוף, אני בורחת אחורה.

מרחוק, אני לא מצליחה לצלם תמונות טובות, אנשים גבוהים מסתירים לי את הבמה ולהתקרב בחזרה אני לא רוצה. אחרי כמה שירים אני מבינה שאני פשוט לא נהנית ושום דבר שיקרה על הבמה לא הולך לשנות את הרגשתי. אני אוהבת את המונולוגים המצחיקים שלו בין השירים אבל הם לא מגיעים. אראה אותו בהרכב המקורי ולא כך. דרושה הופעת פיצוי. עכשיו אני מעדיפה לצאת החוצה, אל השקט של מרכז העיר והצינה של סוף מרץ. הייתי צריכה לוותר על ההופעה הזו וללכת לישון.

————

לאחר שעה וחצי, תיאטרון תמונע

אין כיסא עבורי ואני כמעט היחידה שעומדת, קרובה לבמה, קרובה ליציאה. אני עייפה ורוצה לשבת או ללכת הביתה. האדם שעל הבמה אהוב עליי אבל העניין עם הכסא תקוע לי בראש. מולי כיסא פנוי ששכניו אמרו שהוא תפוס, אני מחכה שייתפס וזה לא קורה. אני תוהה אם לא שמעתי נכונה את תשובתם, אולי אמרו שהכיסא פנוי ושמעתי שהוא תפוס. היציאה והכיסא במרחקים שווים בכיוונים מנוגדים.

אני רוצה שישיר שירים אחרים ושלא יפנה לי את הגב כשאני מנסה לתפוס תמונה טובה שלו. אני רוצה שידבר קצת בין השירים, לפחות פעם אחת שיאמר משהו, אבל הוא לא אומר מילה ורק שר ומנגן. הייתי אמורה להתרגל לזה כבר אחרי די הרבה הופעות שלו, אבל אני עדיין מחכה שיאמר דבר מה.

 פגישתנו האחרונה היתה בחנוכה והוא בירך על הנרות בצוותא. נראה לי שאמר מילה-שתיים מעבר לכך אבל אני לא בטוחה. אני רוצה שההופעה תיגמר כבר כי אני קצת משועממת ומאד עייפה. אנשים יוצאים מהאולם לפני תום ההופעה. אני לא אשבר. אשאר עד הסוף.

———-

כעבור שבועיים, לבונטין 7

בזמן שחלף מאז, התחלתי לתפוס תנומה לפני ההופעות שמתחילות מאוחר, כדי לא להגיע אליהן עייפה וחסרת סבלנות. אני זקוקה למנוחה אחרי לילה קצר ורק שינה היא הפתרון. לא קפה, לא אוכל ולא יין. אבל גם הפתרון הזה לא אידיאלי עבורי. אחרי שאני נרדמת השינה יקרה לי מההופעה. בכל זמן אחר, ההופעה שתכננתי ורציתי לראות, מנצחת את רוב הדברים בעולם, כולל שינה. בקומי אני מתחרטת על ההופעה שהפסדתי.

השעון המעורר מצלצל לבקשתי שעה לפני ההופעה, אבל לא משכנע אותי לקום, רק פותח שעת התלבטות, שאורכה תלוי בעומק השינה שנפלה עליי. השעון הוא רק תזכורת שקטה, שבבוקר אטיל ספק האם היתה או לא היתה.

הערב הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה, מהשינה העמוקה, הנחוצה כל-כך. אחרי התלבטות ארוכה מהרגיל שכללה בעיקר אנשים שאני רוצה לראות וכאלה שלא, התארגנתי במהירות ויצאתי אל האביב הלילי, הנעים כל-כך.

 אני נכנסת למרתף החשוך באיחור של שיר אחד בלבד, במפתיע התחילו בזמן הפעם. מזל שתפסתי את המונית בזמן. חותרת במהירות בין האנשים, מפלסת דרך והולכת למקומי הקבוע, שורה ראשונה בצד, מתעלמת כמיטב יכולתי ממי שלא רציתי לראות וגם ממי שכן. המצלמה הושארה בבית ועכשיו זה רק אני והוא. אל תדברו איתי עכשיו.

 

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s