בפנים – בחוץ | רות איל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

יום שני. קנו לי מגפיים חדשים. תמיד היו לי מגפיים שחורים. השנה אמא קנתה לי מגפיים חומים. הם עומדים בארון עד שירד גשם. אני לא אוהבת שקר לי אבל בגלל המגפיים אני כבר מחכה לו. על אף הקור, יש בו בחורף, דברים שאני כן אוהבת. השדה ליד הבית נהיה ירוק. רקפות וכלניות לא גדלות בו, אבל סתווניות כן, וגם קחוונים ועוד המון פרחים קטנים בצבעים שונים. כדי לגלות אותם צריך להסתכל היטב כי הם 'נחבאים אל הכלים' אומרת נעמי.

האדמה עדין יבשה. בערוגות ליד הבית לא צומח דבר פרט לשיחי אלת המסטיק ועצי אורן. האדמה שם שדופה ומלאה באבנים קטנות, כאלה של חמש אבנים, וקצת יותר גדולות, מהן אני לפעמים בונה גדר, סתם, בלי כלום בפנים.

היום התחיל לרדת גשם. בהתרגשות גדולה הוצאתי את המגפיים מהארון. הן קצת כבדות ויש להן ריח של גומי. צריך להתרגל אליהן. ללכת במגפיים זה אחרת מללכת בנעלים. לבשתי זוג גרביים חמות שאמא סרגה לי, דחפתי פנימה את הרגל ואחריה את המכנס. בתוך המגף יש עוד מקום. זו הרגשה מוזרה.

בחוץ, הטיפות מקפצות על רחבת הכניסה. המים זורמים במורד המדרגות הממשיכות לגינה האחורית ומשם הלאה למטה למטה לואדי. אני עולה במדרגות האבן לכיוון ה"כביש" שאינו אלא דרך כורכר. המים באים לקראתי, נשפכים ממדרגה למדרגה. אני עומדת בתוך הזרם ורוקעת ברגלי. המים ניתזים לכל עבר. המגפיים שלי מבריקים. אני מגיעה ל"כביש" שבו כבר עומדות שלוליות. אני חוצה אותו ועולה בשביל העובר בשדה. טיפות הגשם התאחדו לזרזיפים שהצטרפו לזרמים שהתחברו לפלג היורד במורד ההר, בין סלעים ואבנים, בנתיבו של השביל. אני נעמדת בתוך הזרם. המים עולים על קצות המגפיים ואז ממשיכים בדרכם. אני מקשיבה לפכפוך: צליל עדין, מכמיר, כמו המילה מפכֶּה. אני כל כך שמחה להיות פה באמצע השביל שלנו, בתוך המים הרבים והרגלים נשארות יבשות. האבנים הקטנות מתחילות להתגלגל עם הזרם. האדמה עוד קשה וסופגת. כשתהיה רוויה היא תתחיל להתפורר לאט לאט אל תוך הזרם ולהיסחף. אני משנה כיוון. עתה אני נעמדת לרוחב הזרם וחוסמת אותו. המים מנסים לעלות על המגף אבל הוא גבוה מדי, הם מתפלגים ועוקפים אותו. חלקם יוצא אל מעבר לשביל ונבלע באדמה. אני חוזרת בתוך הפלג אל ה"כביש". עם כל צעד המים נעצרים לרגע בעקב המגף וקולם משתנה. אני הולכת לאט כדי לשמוע. בהגיעי אני בודקת את עומק השלולית הגדולה משמאלי. המים עכורים ורדודים. הם קרים. אני משיטה את הרגל שמאלה וימינה. רק מגפיים יכולים ליצור כאלה מערבולות.

***

יום שישי. גשם זלעפות. השמים ירדו עלינו. אי אפשר להבחין בעננים. הכל מיקשה אחת, אפורה, כבדה. אמא כבר חזרה מהעבודה. אחותי ואני בחדרנו. החלון, הפונה אל הואדי במערב, מכוסה בשמיכה עבה שאמא מסמרה אל מסגרתו. התריס מוגף. הרוח לא פוסקת מליילל. שורקת, תובעת, מכניסה בנו אי-שקט. היא באה מהים, עולה בתנופה במעלה הואדי ומאיימת להתפרץ אל חדרנו. אמא לא תכנע לה. אנחנו יושבות על המיטה מתחת לחלון המוגן, קרוב קרוב. אנחנו לא משחקות וגם לא מנגנות בחליליות. אי אפשר. עליזה קוראת ואני מחכה. בימי שישי הייתי מחכה לאבא שהיה בא מוקדם מהעבודה. הוא לא יבוא יותר. גם אמא חוזרת מוקדם מהעבודה ביום שישי אבל ימי שישי ושבת אצלנו עצובים. הרוח מכה בכח, התריס נאנק. האור בחדרנו דולק. אולי גם הלילה ירד עלינו?

***

שבת בבוקר, אמא עומדת במטבח. אני עומדת לידה מול החלון הפונה אל המדרגות. הגשם לא פסק לרדת מאתמול. הרוח הניחה סוף סוף לתריס. בחוץ כמו ערפל ואולי זה באמת ערפל. אמא לא מרשה לצאת לבדוק. בראש המדרגות מופיעה לעינינו דמות. ראשה עטוף במטפחת, לבושה במעיל גשם גדול, אוחזת בשני סלים כבדים, אחד בכל יד. הדמות יורדת מדרגה מדרגה, בכבדות. אני מדמה לשמוע את הצליל הנוצר כאשר רגלה נוחתת במפלי המדרגות. אמא שואלת – מי זה יכול להיות במזג אויר כזה? זוהי אליסיה. אני רצה לפתוח לה את הדלת. אני מאד אוהבת אותה. כולה נוטפת היא עומדת במבואה, מניחה את הסלים. אמא עוזרת לה לצאת מיָם מעילהּ. אליסיה מסירה את מטפחת הראש ואמא לוקחת את המעיל והמטפחת ותולה אותם בחדר האמבטיה. את נעליה היא ממלאת בנייר עיתון ומניחה מתחת לרדיאטור. אני מביאה סחבה לספוג את השלולית שנקוותה.

אליסיה היא החברה הכי טובה של אמא. ערכה קניות לשבת ולימים הקרובים והביאה. היא תישאר איתנו כל השבת. היא תעזור לאמא לבשל, תהיה איתנו קצת ותספר לנו סיפורים ומחר מתחיל שבוע חדש.

אליסיה עלתה ארצה לפני חמש שנים יחד עם הדודה שלנו. הם באו באוניות מאירופה; אליסיה ושני ילדיה והדודה שלי לבדה כי לא היו לה ילדים. הבריטים לא נתנו להם לרדת לחוף. חיכו לאוניה שלישית שהיתה בדרך, העבירו את כל המעפילים לאוניה "פאטריה", הגדולה יותר, ועמדו לגרש את כולם למאוריציוס. בנסיון למנוע את הגרוש ההגנה הצמידה פצצה לדופן האוניה. הפיצוץ היה חזק מהצפוי ונשמע בכל העיר. תוך דקות התהפכה האוניה על צידה וטבעה. מאות נספו. את אלה שנותרו בחיים העבירו הבריטים למחנה המעצר בעתלית. אליסיה ודודתי הכירו שם וכשהשתחררו כעבור כשנה הגיעו אלינו. אחרי שאבא מת, אליסיה, שגרה בחיפה, באה מדי פעם לבקר אותנו ולעזור לאמא. היא היתה מבשלת לנו אוכל צ'כי ושרה לנו שירי ילדים בצ'כית שאותם לא הבנו, אך יותר מכל אהבתי את הסיפורים המצחיקים שסיפרה לנו בגרמנית. כל כך שמחתי שבאה אלינו מהגשם.

 

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s