ציפור הנפש | נורית רון

חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

 אני כותבת על חיי. יודעת שעל שלה לא אצליח. מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך קל לי לנקות את המבוכה מהמילים. כך, כשעיניים מתחמקות ממפגש, הן מצליחות לדייק.

מרגישה את החיים. רוצה להספיק. כמו בחלומות החוזרים כמעט בכל לילה, אלה שהחליפו את החלומות על הרכבת שלא הצלחתי לתפוס, כשמשהו טרפד את התזוזה. עכשיו החלומות שלי אחרים. במקומות חדשים, עשירים בפרטים, ואני מחפשת, לא מצליחה להתמצא. עכשיו אני חיה. כותבת מבלי לדעת את כובד המילים, רוצה לפתוח חרכים למה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. יצירה המנסה לברוא משמעות לחסר.

***

היא אמרה לי באחת השיחות שאני אתאושש. כשדיברה עלינו, עלי ועל אבא שלה. אמרה שיהיה לנו קשה בהתחלה ואחר כך נתאושש. זה הרגיז אותי, הקביעה הזאת. הקביעה שהיא לא. היא לא יכולה ואנחנו כן. עכשיו, אני רוצה להבין את מה שהיא אמרה לי:

"אני לא יכולה את החיים. הם קשים לי מדי, אינני יכולה לשאת אותם. אני סובלת בכל יום. אני קמה בבוקר, ופותחת את התריסים ונכנסת למקלחת ומתלבשת יפה והולכת לעבודה או לאוניברסיטה וכל הזמן איתי, בחיים המקבילים שלי, אני נושאת את העצב. עצב עמוק שלא עובר. עצב שאף אחד לא רואה ואף אחד לא יכול להבין. אני מקשיבה לכם שרוצים שאמשיך בחיי. משתדלת להאמין שתצליחו ללמד אותי איך אפשר לעשות את זה. אתם, שלא מבינים את המחשבות שלי, שנוגסות ואוכלות כל חלקה טובה, שלא מניחות לי. שמשוכנעות שאני לא מתאימה."

***

אני חיה חיים של שגרה. מבורכת. הראש עובד כל הזמן. הלב לפעמים לא. קמה בבוקר ופותחת את התריסים, מנסה להיזכר אם הצלחתי להיפגש איתה בחלום של הלילה הזה. יורדת להכין לנו קפה. רק לפני חודשיים קנינו את המכונה החמודה הזו, שהיא כבר רצתה מזמן. אז, לא קנינו. רצינו לחסוך, המשכנו לדפוק ולהרעיש עם הקפה הטחון. מאז הנופש בכפר הטבעוני, אנחנו שותים מים חמים עם לימון, ומעלים למיטה גם את השייק הירוק. עכשיו הייתה בטח מחייכת חיוך קטן, אולי אפילו מגחכת קצת על השיגיונות שאנחנו מאמצים לעת זקנה.

נכנסת למקלחת, שומעת את הציפורים בחוץ ותוהה אם זאת היא שאומרת לי, בוקר טוב. שוב מזכירה לעצמי שהבת שלי מתה. לא יודעת מה ללבוש כדי שיהיה לי נוח היום. אמרו שיהיה קצת חם. צריכה משהו מכותנה, שיהיה נעים על הגוף. בימים ראשון וחמישי הכי קשה לקום. נורא מתחשק להישאר בבית. נעים לי השקט הזה, הצבעוניות של התמונות שציירה, מפוזרת על הקירות. הציפורים על העץ, הירוק של הגינה. יודעת שאי אפשר, מבטיחה לעצמי לנסות רק את השיעור הראשון, ואם זה לא יעבור, בשיעור, עם הילדים, לחזור הביתה. מותר לי, הם יבינו. ינודו בראשם בצער.

***

רק לאחר מותה חזרתי להקשיב לציפורים. זמן רב כל כך, לא שמתי לב לשיח ביניהן. הן ממש כאן על העץ בחצר, נסתרות מהעין ולפעמים מרפרפות מעל הסבך, מגלות את עדינות כנפיהן. אתמול התקרבו שתיים מהן בתעופה מהירה כבזק לכיוון הדלת הפתוחה של המרפסת. העין לא קלטה אם הצליחו להרים מעופן ברגע האחרון וקמתי לבדוק האם הופרה הדממה בבית. האם הצליחה לחצות את הגבול ולחזור אלינו רק לרגע. מין תקווה שהסדר הקיומי שאני מכירה לבש צורה למשהו אחר, שאינני יכולה להבין, אולי רק להרגיש.

לפעמים היא מצליחה לעבור את הקו הברור שמפריד בינינו. אם בדמות הציפור הזעירה שרפרפה מעלינו במשך כל הטקס בבית העלמין, כשהבאנו את האבן הכתומה והטבענו עליה את שמה, ואם במכון הכושר, כשניסיתי לחזור ולהתחבר לגוף וכל התרגילים היו קשים. עקבתי אחריה כל הזמן, עוד כשרפרפה בסמוך לחלון יחד עם בן זוגה. כשנכנסה ללא אזהרה, בטיסה דרך החרך הצר – משאירה אותו מתרוצץ בדאגה, צלליתו על הוילון – נבהלה לרגע מהצעד האמיץ והפתאומי שנקטה, חיפשה ללא הועיל, מוצא.

המדריכה המשיכה בשיעור ותשומת הלב הוסתה חזרה. רק אז ירדה מהמוט ונחתה לרגלי.  התקרבתי אליה בזהירות. היא חיכתה שאאסוף אותה, התרוממתי, עיני כל הזמן בשלה. לא ראיתי שם פחד. אבל גם לא הבנתי את השפה. דיברתי אליה במבט. שאמר שאני יודעת. שאני מבטיחה לשחרר. ידעתי שאין צורך לדבר. שהיא מבינה. הנחתי אותה בזהירות על אדן החלון והפרדתי בכוח בין שתי כפות ידי. היא עפה משם, עשתה סיבוב פרידה ונעלמה.

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s