< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >
הכונן שלי נפל ונשבר. כל הזיכרונות, שיחות הטקסט שהעתקתי מהטלפון הנייד, העבודות שכתבה בתיכון, באוניברסיטה, קבצי השירים וגם התמונות שצילמה ושמרה בתיקיית "תמונות לציור", כדי לצבוע אחר כך בצבעי מים.
אתמול קיבלתי חזרה את השחזור. שוב החזקתי בידי את המפתח, את החופש לחזור לעולם שהיה. הפעם הרגשתי דחיפות גדולה, כבר לא יכולתי לדחות יותר את הגיבוי. חייבת לשים קץ לתלות הנוחה כל כך בכוננים זעירים ובפלסטיקים בוגדניים. צריכה לשמור את הערוץ אליה פתוח, זמין. כמו כשהייתה בחיים.
אני שומרת שוב את הקבצים בכל אחד מהמחשבים וגם בענן האלחוטי. אחר כך, עדיין מוטרדת, יודעת שלא אוכל לדחות זאת יותר, צוללת אל תוך תיקיות התמונות, כדי להכין את אלבום הזיכרון שלה לדפוס. כבר כמה חודשים שאני מתכננת את הצלילה להפקה הזאת, אפילו שילמתי מראש עבור שובר הנחה במבצע, שהציע תוכנה מיוחדת לשיבוץ זיכרונות. התקנת התוכנה לא מצליחה. מתקשרת לתמיכה. הם דווקא עוזרים לי ומרגיעים שאפשר לשלוח עדיין להדפסה, האריכו את המבצע. אני מתחילה להירגע. לבסוף מצליחה. ברגעים הראשונים העבודה איטית מאוד. אני מחליטה לשפוך את כל התמונות שבחרתי לתיקייה חדשה. מתרגלת לתוכנה. פתאום כבר חושך בחוץ, ואצבעותיי משדרות מצוקה, מספרות את הזמן שבו קפאו באותה תנוחה. המוח מנסה להבין שככה היא תישאר לתמיד, באותן תמונות מוכרות, והגיל לא יופיע על הפנים ועל הבגדים והשיער. רק תמונות שלנו, בלעדיה, יתווספו למאגר. תמונות של ילדים שייוולדו לאחרים, ובני דודים שגדלים. ולכולנו יהיה בעיניים משהו שלא היה שם קודם.
1. מחוללת על החוף
מצאתי תמונות מהחגיגה שעשינו בים, כשהייתה בת 17. הן לא מספרות אפילו ברמז על השנה האיומה שעברה עליה. לבושה בגופיה בצבע טורקיז, מחזיקה בשתי ידיה צעיף לבן שנפרש ונכרך סביבה. המצלמה מנציחה בוהק בהיר שעוטף ברוך את פניה, נמשים וחיוך ורוד. הצבעים העליזים בולטים על רקע שמים שחורים של אחרי שקיעה. היא מחבקת את אחיה בשתי ידיה, ציפורניה צבועות באדום מתריס, מונחות על חזהו שרק לאחרונה התרחב כל כך, נשענת עליו. רוקדת במעגל עם שלושת הבנות, חברותיה הקרובות. נותנת את עצמה, משתוללת, צחוקה מתגלגל, שערה הכתום מתבדר ברוח, מחוללת על החוף. מחבקת, מחובקת, לא מראה שכבר אז, ניטעו בה זרעי הפחד.
***
בקיץ הקודם, כשמלאו לה 16, אבי נפטר. אחרי חודשים קצרים של כאב נורא. מאז, לא הצליחה לחזור לעצמה. הווסת, שפסקה באותו יום, השיער שהתחיל לנשור, החיפוש אחרי מקום שקט בבי"ס להתחבא מהשאר, לברוח. רצתה להישאר בבית. התחלנו לרוץ למומחים. ניסינו להבין מה קרה. העוצמות שיתקו אותנו. אותה. שלמה נשאר איתה ואני נסעתי לעבוד. חבריה המשיכו בחייהם. "זה משבר קטן וזה עובר" קבעו המומחים "במשפחה כל כך אוהבת. אנחנו לא רואים שום בעיה".
יומיים לפני שנפטר היה לנו רגע, לי ולאבי. ישבתי למרגלותיו, נשענת על מסעד הכורסא והרצפה הקשה תחתי. ראשי נוגע לא נוגע בכף ידו. רגע שבו ניסיתי, בעדינות, לברר אם הוא יודע. אם ידע שאני מבינה, שאני משחררת, אם ידע שאני יודעת שהוא סובל, שהחליט ללכת, כי נגמרה הדרך. יודעת שהוא נלחם הרבה והמחלה ממלאה את כולו ודי וזהו והוא הולך למקום אחר. ולמרות שאנחנו לא מדברים ולא מזכירים את הפרידה, היא שם, בלתי נתפסת. כמו משהו שקשה לדמיין ברגע פסטורלי כזה של שקט, של כניסת שבת, כשכולם בבית נחים, ואנחנו מלחששים כשומרי סוד את שיחתנו האחרונה. על מה דיברנו במילים אני לא זוכרת, אלא רק את מה שלא אמרתי. לא ידעתי אם הוא הבין על מה אני לא מדברת. רק ידו שליטפה פתאום את שערי, המגע הרך שהיה מוזר כל כך, שמעולם לא היה שם קודם, הוא שאמר לי שלום.
גם את מה שיקרה אחר כך ידע – מאז שהיה בן 17 והלך אצל הצוענייה הזקנה, קוראת העתידות. הוא סיפר לי זאת זמן קצר לפני כן. ואני, מזועזעת, דחיתי את הפרשנות שנתן לנבואה. דחקתי אותה למגירת חלומות הזוועה, כועסת שהעז לספר לי. לא מבינה כיצד חי עם הידיעה. אולי לכן בלע את החיים, חרד לאהוביו, ניסה להזהיר, דיבר בשפה שלא הבנו. כשסיפר, ניסה להוכיח שהיא צדקה: באמת נולדו לו 3 בנות והנה הוא נפרד מהעולם בן 67. והוא חייב להזהיר אותי, את יצחק שלו, להתרחק מהעולה. "בנבואה השלישית" הוא אמר "היא חזתה לאחת מכן אסון".
***
השעה מאוחרת, חייבת להספיק ולרדת למטבח, להכין משהו לאכול. שלמה תיכף יגיע והמקרר ריק. מכניסה את הכלים למדיח, חותכת עגבניות ומלפפונים וגם חסה לסלט קטן. מרססת את המחבת בשמן ושוברת לתוכה 2 ביצים. מוציאה את הלחם הפרוס מהמקפיא ומערבבת קצת טחינה במים.
הסדנה – מרחב כתיבה 