מציאות מדומיינת | ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש היפוכי בדיה. טיוטה >

סתם עוד יוםשום אירוע מיוחד לא מתוכנן להיוםבוקר והיא יושבת מול החלון שצופה אל הגינה בחוץעץ לימון ולידו עץ דובדבןעץ צעיר של כליל החורש בפינה הנגדיתלידו נדנדהוטרמפולינההטרמפולינה חדשההבנות ממש רצו אחת ואז חבר הציע להם לקחת את זו שלואז עכשיו מול חלון חדר העבודה שלה עומדת טרמפולינה די גדולהוברקע העצים והפרחיםונדנדהוהיא נודדת במחשבותיה לילדותהלקיבוץ ולנדנדות שהיו שםהאהובות עליה ביותר היו הערסל של טלי ואסף שהיה תלוי במרפסת המרוצפת והנדנדה מתחת לעץ התות של רחלוהיא מנסה להיזכר אם הוא נדנד אותה באחת מהן איפעםלאאין לה שום זיכרון כזהכמו היום גם אז הוא לא היהבעצם זה סתם עוד יום שבו הוא שוב לא קייםלא נמצאהיא מהרהרת לעצמה 'אולי אחזור לכתוב לךלספר לך על חיי'. למרות שהיא יודעת שאין בזה שום תוחלת.

סאו פאולוברזיל

אבא,

להיות בברזילבסאו פאולו זה כמו לחיות חלוםחלום שנחלם ודיברתי עליו רבות עם כל מי שרצה לשמוע ואולי בגלל זה אני בקושי מצליחה לנשוםלפני שנים פגשתי שני ברזילאים בורנאסיבהודובצד השני של הכדורהידיעה שאחד מהם מסאו פאולושהוא מדבר פורטוגזית עם מבטא שאולי דומה לזה שהיה לך ריגשה אותי לאין שיעור.

לא נסעתי לבדאמנם זו נסיעה בענייני עבודה ומפה אני ממשיכה לריו ולמקומות נוספיםאבל לסאו פאולו ידעתי שלא כדאי שאגיע לבדרציתי שלולו יבוא איתישיראה לי היכן גדלתםאיפה היתה הדירה איפה בית הספר איפה החוףרציתי שיראה לי את גן המשחקים שבו שיחקתםאת הנדנדה שבה נידנדת אותואת אחיך הקטן והיחידרציתי שיספר לי על רגעים קטניםעל סתם ימים שעברו עליכם פהאיך הייתם הולכים כדי להגיע למכולת ולבית הספראיפה היה המורה לכינור שאצלו למדת כל כל הרבה שניםרציתיזה לא הסתדר.

נראה לי שהאובססיה שלי עם הילדוּת שלך קשורה לילדוּת שליאולי אני מנסה למצוא את הילדוּת שלך כדי לספר לך על הילדוּת שליזה נשמע מגוחךאתה לא קיים בשביל לשמוע אז מה זה משנה אם אני אספרובכל זאתהתחקות אחרי הילדוּת שלך מחברת אותך לילדוּת שליבאופן לא הגיוניפנטסטי לחלוטין.

מכל החלומות והרצונות נשארתי סה״כ עם כתובתכתובת הבית שבו גרתם אזלפני הרבה שניםאני לא ממש יודעת פורטוגזית ורוב הסיכויים שלא אפגוש מישהו שיזכור אותך.

ובכל זאת אני יושבת מול חלוןעם קפהבחדר אוכל של מלון קטן בסאו פאולו וכולי ציפייהבחוץ ערפיח וכביש עליו עוברות מכוניותאנשים ממהרים ברחוב מחזיקים תיקים ולפעמים ילדיםשום עץ אין בתמונה הזוהכל אפורעירוניערפיחי.

זה לא מפריע לציפייהאני מרגישה שהיום סוף כל סוף אני הולכת לפגוש אותךכאילו זו הפעם הראשונה. המונית פה, אני יוצאת לדרך.

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון

תגובה אחת ל-“מציאות מדומיינת | ניבה גרינצווייג

  1. פינגבק: "בגוף ראשון" מבחר טקסטים של משתתפים | פה ושם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s