דוביק | איריס סורוקר

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

הוא שכב שם גדול וכבדספוג מיםמוטל.

רצנו מהר למטהדילי ואנישועטות ברעש עם כפכפי הבית הצבעוניים במורד חדר המדרגותגרנו בקומה שנייהדירה של שני חדרים גדולים הפונה למזרח ולדרוםעם הרבה שמש במרפסות. "חכי לי", צעקהמנסה להשיג עוד מדרגה אחרי אחותה הגדולהלהדביק את הפערהגענו מתנשפות לחצרחצר קטנה מרובעתדשא עם הרבה קרחות ודקל שמנמן ניצב במרכזחולש בחגיגיות על ממלכתו המגודרת באבן נמוכהדוביק שכב שםעל האדמהדילגנו מעבר לגדרדילי הסתכלה עליושכוב על הגבהוא נראה חסר אונים עם עיני הפלסטיק החומות שקופות שלושננעצו ללא תנועה בנקודה לא מוגדרת במרוםדילי נראתה קצת מבוהלתאולי חשה שנכשלה באחריות שלה כלפיוכמין אחות גדולה שלוכמין אמאהיא התבוננה ביהסבתי את המבט.

"דוביקעכשיו הכל בסדר", היא אמרה לומרגיעה. "תרימי אותונצטרך לכבס אותו שוב", אמרתי בהחלטיותשל מי שיודעת מה צריך לעשות. "ניקח את השמפו שלנושיהיה לו ריח טוב", הוספתי פתרון מעשי. "לאלאלא רוצהלא נכבס עוד פעם", היא צעקה פתאוםמרימה בשתי ידיה את הדב החום הגדול – לוחצת עליו עם כפותיה הקטנותסוחטת ממנו מים חומיםכאילו כועסת עליו שכל כך התלכלך. "פויהדוביקאתה כל כך מלוכלך". וגם: "אוףאיך זה קרה?"

***

הסתכלתי עליהעל דילי הקטנהשיערה אסוף בשתי קוקיותעיניה הגדולות החומות מתבוננות בדב וביבי ובדבהדב שלהכל כך שלהנזכרתי פתאום בנסיעה האחרונה לקיבוץבשבועיים האחרונים של החופש הגדולכשאמא אמרה לי: "לסיון יש הכל בקיבוץגם "חבילה הגיעה", ולמה אנחנו צריכים לסחוב את המונופול וגם את הקלפים". החזרתי את המונופול למדף המשחקיםואמא אמרה: "דפיתבחריאו השמלה האדומה או השמלה עם השרוכיםלובשים שם חגיגי רק בערב שבתוכבר אין מקום במזוודה". המזוודה הגדולהמשבצות אדום וירוקהיתה פתוחה לרווחה על השטיח בסלוןאמא עמדה מעליהממיינת בעין ביקורתית בגדיםתחתוניםספריםלקים צבעוניים וחוטי רקמה שדילי ואני דחפנו אליה בערמה מעורבבתשולפות מהארון כל מה שלא רצינו להשאיר מאחורדוביק גם הוא שכב שם בתוך המזוודהבין בגד הים הוורוד בהיר שלילתחתוני השעונים של דילי שבצבצו בצהוב ובכחולדוביק נשאר במזוודהלדוביק תמיד היה מקום.

***

 עכשיו טיפסנו חזרה למעלה במעלה המדרגותהפעם התקדמנו לאטדילי עלתה ראשונהואני אחריהעוקבת אחר הטיפות החומות שדוביק טפטףכשהגענו בחזרה אל המרפסתדילי אמרה שהיא חושבת שכדאי שניתן לדב להתייבשוהניחה אותו על ספסל העץ — זה שהיה בעצם תיבה גדולה שנפתחת ונסגרתוכשהייתה פתוחה אפשר היה למצוא בתוכה כל מיני הפתעות שהלכו והתרבו עם השניםבובות קטנות וספלים מפלסטיק לתה של גמדיםשמלות לבובות ש"סבתיתפרה – כך קראנו לסבתא אסתרגולות צבעוניותחמש אבנים מאבני נחושת מבריקותדוביק שכב עכשיו על מכסה התיבהשהיה סגוראני ודילי ישבנו מולו זו לצד זומותשות משהועל השטיח למרגלות הספסלהתיבהמתבוננות בדב הנוזלעבר רגע ארוךהתבוננתי בדוביקודוביק לפתע חייך.

 זה היה משונה שהוא חייךדווקא מצא חן בעיניאז חייכתי אל דוביק בחזרההסתכלתי אל דילי: "ראית?", שאלתיאך ראשה של דילי נשמט על הכרית הרקומה שעל השטיחועיניה היו עצומותהחזרתי את מבטי לדוביקשהפך רציני פתאוםאבל לא היה זה השקט הדובי השגרתי שנהג להפגיןהיתה בו מין רצינות אנושית כזומעמיק את מבטו לתוך עינידוביק קם לפתעוקפץ על הרצפהבזריזות הרים את מכסה הספסלתיבהוהחל לנבור שם בפניםלהוציא ולזרוקלהזיז לכאן ולכאןעד שנראה היה כמי שמצא את מבוקשוהוא שלף מגבת לא גדולה מפוספסת בפסים כתומים ירוקיםוקרא: "מגבת לדובים!" הוא אחז בה בכפו הדובית הימניתהניף אל מעבר לכתפו הגדולהתפס עם היד השניה והחל במרץ לנגב את גבו הרחבמפזם לו מין שיר כזה שנשמע לי כמו "פומפליבו בו בופומפליבו בו בו". דוביק היה עסוק עתה בייבוש ראשו הגדול העגולמחטט באוזניומקנח את אפויורד דרך צווארו אל חזהו המנופח ומשם אל בטנו השמנמנהשלפעמים נראתה לי כמו בריכה בהירה הגולשת על גדותיה מעבר לראשה של גבעה חומה. "זה פשוט נפלא שדובים יכולים לעזור לעצמם", חשבתי לעצמיולא הפסקתי לחייך.

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s