< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >
כשהכנסנו את הרהיטים אל חדר העבודה, העמדנו תחילה את שני שולחנות העבודה האישיים שלנו האחד בצמוד לשני. שנשב זה מול זה, סביב אותו שולחן. כמו פעם, כאשר גרנו ברחוב משה דיין בירושלים, ולמדנו באוניברסיטה העברית. סטודנטים. אז השתמשנו בשולחן עץ מרובע וגדול ששאלנו, או שאולי קיבלנו במתנה, מסבא אייזיק וסבתא בתיה. לא היו לשולחן ההוא מגירות או קישוטים מיוחדים, אך הוא בלט בחדר בנוכחותו הכבדה והכהה, משדר סביבו סמכות ויציבות על ארבעת רגליו העבות, מושך אותנו להתיישב לצידו.
עתה היו אלה שני שולחנות תאומים מפורמייקה בהירה, מאלה שקונים בחנויות להרכבה עצמית, עם רגלי מתכת כסופות. הצמדתם האחד לשני לא יצרה שלם חדש, והותירה כל שולחן במשמעותו התפקודית. החלטנו, אם כן, לסדר את השולחנות בכיוונים אחרים, בלי מגע ביניהם. השולחן שלו הוצמד אל הקיר המערבי, מתחת לשני חלונות העץ המשקיפים אל הרחוב. השולחן שלי הוצמד אל הקיר האנכי, מותיר נישה ביניהם בפינת החדר, שם העמדנו מדפסת ודפים. מעל שולחני תליתי את המדף הכחול עם ציורי הדגים שרכשתי בנחלת בנימין, בשוטטות של יום שישי. מדף לא גדול, המכיל דברים רבים. אבי חייך אלי מהמדף הזה, במשקפי מתכת מוזהבת ובסוודר כחול כהה. כבר אז לא היה בריא. סיווני ציירה לי ציור לאמא, ילדה עם תלתלים חומים ועיניים כחולות, שני כתמים מתאדמים בלחיים, בקווים ילדותיים של עפרון החוזרים ומתעגלים אל תוך עצמם. גם גליל נייר טואלט ובקבוק מים מיקמתי על המדף הכחול.
אני יושבת ליד שולחן העבודה שלי, מתחת למדף הכחול, וכותבת. הדואר האלקטרוני מצפצף פתאום, מסמן לי שהתקבלה הודעה חדשה. אני עוברת למסך ההודעות, ופותחת את ההודעה. זווית עיני השמאלית נמשכת אל נצנוץ קטן של אור שהבהיק לפתע מבעד לחלון, מביא אלי את הרחוב. עלים גדולים ורחבים של דקל בגינתו של השכן ממול. אני שומעת את השכן אומר לגנן שהיום הוא לא יום הפינוי, ושייקח את הגזם איתו. שקט ברחוב הקטן. מרחוק אני שומעת קולות של ילדים משחקים בחצר של גן, זוהי השעה שבה מוציאים אותם אל לחצר. אני לא רואה את הילדים. רק שומעת את קולותיהם. בליל של קריאות, דשדוש רגליים, ילדה (או ילד?) בוכה. אני מדמיינת ילדים קטנים רצים בין ארגז החול לצעצועי הגינה, רואה את הילדה שהגיעה היום לגן בשמלה כתומה עם שרוולים פרחוניים, מעל גרביונים ארוכים, שלא יהיה לה קר. אני מסיבה את מבטי ימינה, אל המבואה הנפרשת מעבר לדלת חדר העבודה. בפינה ממולי, החדר של סיווני סגור.התווכחנו הבקר. כעסתי. גם היא כעסה. היא בכתה קצת, וגם אני. החדר שלה סגור.
אני מעיינת בדואר אלקטרוני שהגיע זה עתה. העורך שלח אלי גרסה סופית ואחרונה בהחלט של המאמר, והוא מאוד מבקש שאעבור עליה בפעם האחרונה ואאשר לו עוד היום. עלי לוודא שהערות השוליים סדורות. עלי לתקן תיקונים אחרונים. עלי לעשות זאת עתה. אני שולחת את הקובץ ב"העבר" לשירלי, שתתחיל את העבודה תיכף ומיד, הרי זה דחוף. אני חושבת לטפל עתה בחשבונות החשמל והמים הניתנים לתשלום באינטרנט, אך נמשכת לקרוא את המאמר. האם הוא יעניין? או שיגידו שאין בו שום חידוש, ומדוע אישרו אותו לפרסום. אני שומעת עכשיו שמישהו הדליק את הטלוויזיה למטה. סיוון? מבט ימינה אל המבואה. דלת חדרה פתוחה עתה. אני לוקחת נשימה עמוקה. אני מחזירה את מבטי למחשב, פותחת את קובץ המאמר וקוראת. קשה לי להתרכז משום מה. מבטי נודד עתה אל השולחן של רפי. מתחת לערימה של ספרים ועיתונים, מגזין של טיים וקופסת מהדקים, אני רואה את הדיסק של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע". אני מסתכלת על עטיפת הדיסק וחושבת שזהו שם מאוד יפה. משום שהוא "ממשיך". וגם משום שהוא "נוסע". אני מחזירה את מבטי אל מסך המחשב. צעדים עולים במדרגות. סיווני נכנסת לחדרה וסוגרת את הדלת. אני כותבת עתה. אני כותבת. אני יודעת שאנחנו ממשיכות ונוסעות.
הסדנה – מרחב כתיבה 