< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >
יושבת על הרצפה בתחנת אוטובוס באריזונה שנראית כמו מסדרון ארוך וצר. אני יודעת שבחוץ פורחים פרחים צהובים ויפים על קקטוסים ענקיים והשמש זורחת כמו ששמש אמורה לזרוח. רק לפני כמה דקות ישבתי שם על האספלט החם וציפורים קטנות התעופפו מתוך הקקטוסים הגבוהים. שני גברים שחומים ושבורים נגשו אלי והציעו לי סיגריה. דיברנו בהיסוס מה, כמו זרים שרוצים לחבב אחד את השני אבל לא בטוחים אם יש בזה איזה סיבוך. צחקנו והצחוק שלנו שקע אל הרצפה כמו דבש סמיך. שש רגלים חפרו באספלט המתפורר, כמו כדי להישאר קצת במגרש החניה רחב הידיים והחמים, דווקא כי היינו צריכים כבר ללכת.
כמה דקות לפני שהאוטובוס של שני הגברים שלא אמרו לי את שמם יצא לדרך, הם הזמינו אותי לבוא אתם לטקסס וחשבתי מה היה קורה אם הייתי באה ומתארחת בדירה הקטנה שהם חולקים – דמיינתי את הטפטים המיושנים על הקירות וריח המייפל במטבח, את המאפרות העמוסות העולות על גדותיהן בסלון אטום התריסים שלהם.
אחר כך הם נסעו ואני נשארתי עם אצבעות שמריחות מטבק ובטן מתהפכת.
***
אני מטפטפת מים על הרצפה הקרה אבל המגבת שלי לא מייבשת, היא לחה וכבדה, מבלה יותר מדי זמן בתוך התיק הצפוף שאני סוחבת. אני די בטוחה שהיו פשפשים במטה. המקלחת לא עזרה לי בכלל.
לפחות הלילה נגמר. קפאתי מקור ובמיטה החורקת שמעלי ישן איש שהסתובב עם חלוק משי סגול ופאה עקומה מן החדר הצפוף שחלקנו, אל המקלחת ובחזרה, מדבר בטלפון עם מישהו על נסיעת העבודה שלו לניו–יורק במן שכנוע עצמי עמוק שהמקום הזה שאנחנו נמצאים בו הוא מלון עסקים קטן. היה בקול שלו משהו חורק ומתאמץ והחדר הפך גבולי.
לא נכנסתי למיטה, ירדתי למטה אל הסלון המאובק. נשכבתי על אחת מספות הקטיפה הישנות ונחתי. אחרי חצי שעה בערך נכנס בחור אפריקאי יפה אל החדר, שמתי לב אליו עוד קודם, היה לו חיוך מושלם. התביישתי לדבר, הוא התיישב בקצה הרחוק ופתח את המחשב שלו, עצמתי עיניים. אחרי זמן נבהלתי מקול חבטה עמום. פתחתי את העיניים, הבחור נע בחוסר נוחות, מסיט את המחשב שלו ומזיז במהירות את הידיים. קפאתי לרגע, ואז, כאילו אני מתרחקת מאיש עם אקדח, קמתי באטיות ונסוגתי אחורה אל מחוץ לחדר, מנסה לא להסתכל עליו בכלל.
לא יכולתי לחזור למעלה, יצאתי אל המדרגות הקרות והתיישבתי בלי לשכוח לדחוף קודם לבנה בין הדלת לקיר, הרגשתי את הקור מתפשט מן האבן הקפואה דרך הג'ינס שלי אל הרגליים אבל לא זזתי בכלל, ניסיתי להסתכל על השמיים, הרגשתי מאחורי את האור הכתום העמום של הבית, נשענתי על האבנים האפורות וחיכיתי שמשהו ישתנה.
***
הייתה הזמנה מודפסת על הקיר האדמדם במסדרון הצפוף. חבורת תאטרון מציגה בחינם את "הלילה השנים עשר" בפארק. חציתי את הכביש בשעה הנכונה ומצאתי את עצמי מטיילת עם הלהקה הניסיונית בין העצים הגבוהים. השחקנים הצעירים מנסים להצחיק את הקהל הגדול יחסית שהגיע, מפעילים אותם בעזרת בדיחות ותנועות ידיים.
אני הולכת אתם כשאני מקפידה על מרחק קטן בינינו.
שמש של סוף יום חודרת את העצים והירוק שבפארק עמום ונעים. האנגלית הצלולה והצחוק הקל מטפטפים אל הדשא הקר. השחקנים נראים מסורבלים מעט מרחוק, הם מתאמצים מאד וגם הקהל משתדל לצחוק במקומות הנכונים. השעה עוברת לאט וקר לי, אבל הדשא מתחת לרגליים שלי רך וצעיר, האנשים סביבי לבושים בפשטות נחמדה והצחוק שמבליח מתוכם מדי פעם הוא צחוק טוב של פיקניק משפחתי או של טיול ערב. אני ממשיכה אתם עד שמחשיך והשחקנים מודים לנו שבאנו. כשהקהל מתפזר אני הולכת באטיות אחרי אחת מן החבורות הקטנות שיוצאת יחד אל הכביש המואר.
***
בדניז' שליד הכביש המהיר אני מפוררת חתיכות דג שמנוניות וצ'יפס יבש. אני מנסה לקרוא ספר שמצאתי בדוכן ספרים קטן בסביבה, אבל קריאה במהלך האכילה היא תמיד הרבה יותר מסובכת ממה שנדמה לי. כשדמיינתי את הנקודה הזאת בזמן חשבתי על עצמי בדיינרים קטנים שצמודים לתחנות דלק, אוכלת פאי תפוחים חם עם גלידה וניל או ארוחות בוקר חמות עמוסות האש בראונז וביצים. בינתיים, בכל תחנת דלק שהגעתי אליה היתה איזו רשת מזון מהיר דביקה ומחניקה שהאוכל בה נדמה קל מדי, יבש וכמעט מלאכותי.
השעה רק ארבע אבל היום מעונן כל כך שאני מרגישה שכבר ערב. כמה משפחות יושבות במסעדה הגדולה והריקה ומדברות ביניהן על דברים שנדמים לי משעממים מאד, זוג מבוגר יושב בשקט ולועס. אני מנסה לחזור לאפריקה שברומן, יש תאונת טיס דרמטית בדרך, אבל השמן מהאצבעות שלי מכתים את הדפים המצהיבים ואני לא מצליחה ליישר את הספר בעזרת מתקן המפיות הקטן. הייתי רוצה לשטוף ידיים, להשאיר את האוכל שלי כאן וללכת למקום אחר אבל אני לא בטוחה בדיוק לאן ואני עדיין רעבה.
הסדנה – מרחב כתיבה 
פינגבק: "בגוף ראשון" מבחר טקסטים של משתתפים | פה ושם