תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט"| דרורה דקל

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

הכורסא שאימצתי נמוכה ורחבה, משובצת ונוחה במיוחד. את כרסום האובלטים אני שומעת
מימיני, קולות שאינם מוסיפים לריכוז שלי. הן, חברותיי לקורס, כותבות. אצלי המחשבות
משוטטות ללא כיוון. דווקא הספרים שהונחו על הרצפה מושכים לרגע את עיני שבהו בחלל
ועלו למעלה כדי להיפגש עם "שנדלייר-עץ" תלוש מעוצב כעץ הפוך על שורשיו, פירותיו
מפלסטיק וגם הנורות המחוברות אליו צבעוניות כצבעי מעקה המדרגות שמוביל לקומה
השנייה. למטה שפע כזה שחובק אותך, מנחם, מעורר סקרנות, מגלה לך עד כמה אתה יודע
שאינך יודע. המון ספרים.

פעם, בעצם לא לפני הרבה שנים כשהזדמן לי להיכנס לחנות ספרים טובה, לא יכולתי לצאת
ממנה מבלי שרכשתי כמה מהם. היום אני לא מספיקה לקרוא כמו פעם. וגם הריכוז במיטה,
שם אני אוהבת לקרוא, אינו כתמול שלשום. אני מניחה אותם בערמה זה על זה על המדף
בצידי הכורסא שלי, גם השלט לטלביזיה וגם הפנקס והעט מונחים שם. אסרתי על עצמי את
אובססיית האגירה שלהם. כמו שהייתי עושה גם עם בדים. חנויות של בדים מיוחדים היו
שואבות אותי לתוכן ומרוקנות את יכולת השיפוט המוחי שלי, עד לכדי קניית מטרים של בדים
משובחים שמרובם לא תפרתי דבר, אבל הקפדתי לסדרם מקופלים זה מעל זה בעושר
צבעוני מפתה.

מה אני עושה כאן על הכורסא בחנות הספרים? לומדת בחברותא עם חבורת נשים מרתקות.
מקורביי חושבים שאני מטורפת. נוסעת בימי רביעי ברכבת ובמוניות לנווה- צדק לשעתיים
של מפגש ומגיעה בחזרה לצפון בשעה: 02:20. הם לא מבינים מה קורה כאן. איך אסביר
שלשקוע בתוך כורסא נמוכה בחלל של קירות ספרים, לשמוע עטים מטביעים את חותמם על
ניירות מרשרשים, לראות את תנועות היד הזורמות, נעצרות, ממהרות, מוחקות, וממשיכות
כשהעיניים מציצות או בוהות בחלל, אינו שיגעון. מדובר במצב קיומי בן כשעתיים שבו ניתן
לשמוע סיפורים שנבנו ממילים מתגלגלות,שורטות, בוכות, צועקות וצוחקות. לשמוע הארות
והערות ואת היופי שלהן. להתעקש, לחשוב שאולי מתישהו יצא מהם מקבץ של סיפורים
שיארזו בספר עם כריכה קשה או רכה. ואולי גם מי שהוא יקרא, יתרגש, יתרגז, יזדהה,
וימליץ לחברו שיקרא גם הוא את הזיכרונות שנשכחו, אלה שמספרים עכשיו רק סיפורים.