< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >
דלת הזכוכית נעולה. רצתה לקנות ספר, בזה אותו היא קוראת עכשיו נותרו רק עוד מספר דפים. מציצה פנימה. מימינה, בקצה החנות, יושבות נשים וכותבות. הן נראות מרוכזות מאד. חלקן עם הגב אליה, אף אחת לא מבחינה בה. במרכז שולחן לבן, ארוך ונמוך ועליו כיבוד. קשה לה להבחין בפרטים. יש כוסות, בקבוק מים, קומקום, קערות, אולי צלחת.
היא רוצה להיכנס, לשאול מה הן עושות. למה הן יושבות בחנות ספרים סגורה? אולי תוכל להצטרף אליהן? ערב שקט כל כך, ערב פנוי כל כך. היתה רוצה להיות חלק ממשהו שמתחולל, שנעשה. הן כותבות במחברות. על מה היתה יכולה לכתוב ברגע זה? היא חווה את הרחוב, האנשים העוברים על פניה, המכוניות, חנויות סגורות ופתוחות. הנשים נראות מנותקות מכל מה שקורה מעבר לקיר הזכוכית. כמה מעט דרוש כדי להיות בעולם אחר.
רגע שהונצח לפני שנות אור. רגע של חיוך. האם הוא שם בגלל המצלמה? או בגלל התינוקת בזרועותי?
אני זרה לי. אינני זוכרת את הרגע, גם לא את התקופה. מנסה לנחש את מחשבותיה של האישה הצעירה הזו, את רגשותיה, את דעתה. מה אומרת לי הבעת פניה שהוקפאה לשניה נצחית? עיני נמשכות אל ידה השמאלית האוחזת בכף רגלה הקטנה של התינוקת הישובה על זרועה הימנית. כל תשומת לבי נתונה לחיבור בין ידִי לרגלה היחפה.
יום העצמאות תשל"א. אנחנו בארץ אפריקאית. נשלחנו לשם מטעם המחלקת לשיתוף בינלאומי של משרד החוץ. אלו היו ימי הרומן הגדול בין אפריקה לישראל. קהילה גדולה היינו ולרגל יום העצמאות התכנסנו בחצר השגרירות. התפרשנו לאורך החבל הרפוי שהגן על השגריר ופמלייתו מפנינו או מפני אויב לא ידוע. עם דגלי לאום קטנים בידינו עמדנו והקשבנו לדברי השגריר. אני מנסה לזהות את חברַי למשלחת. רק מעטים מהם זכורים לי. מירי עומדת שם עם התלתל המודבק ללחייה, בדיוק רב, לא מעז להמרות את צו האופנה. ג'ינס כנראה לא היו מקובלים. כל הנשים בשמלות או חצאיות, הגברים חנוטים בחליפות ועניבות. מנחם, אישי היקר, עומד דום. לדידו, אני יודעת בברור, לטקס משמעות עמוקה. כולם מסתכלים קדימה ברצינות רבה, כמתבקש. רק איריס, ילדתי בת השלוש, מביטה בחברתה העומדת לידה, ואילו בובו, העומד בהמשך, מסתכל אל הצלם. האם אביו הוא שצילם את התמונה?
הסדנה – מרחב כתיבה 