אנשי החורף | מרב נחום

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

מאז שעברתי לדירתי החדשה שהיא בדיוק דקה ושלושים וארבע שניות מהים, כל בוקר אני באה לחוף לעשות הליכה. אולי לא כל בוקר, כי יש ימים שיש לי פגישה מוקדמת, וימים בקיץ שאם אני לא מצליחה לקום מוקדם ולהגיע עד שמונה אז כבר חם מדי, וימים של יוגה וסתם ימים שאני לא מספיקה, אז לא כל בוקר אבל כמעט. עכשיו נעדרתי תקופה ארוכה במיוחד ובינתיים התחלפה לה עונה. בקיץ יש את האנשים הקבועים של הים, אוריה בת הארבע שלא הולכת לגן עם אמא שלה, הבחור עם הראסטות ובגד ים עם הדפס ג'ונגל והמאמנת השרירית הבלונדינית. היום, מיד עם בואי אני מבחינה שהם אינם, החוף כמעט ריק חוץ מבחורה עם בגד ים שלם לבן עם פסים אדומים וכובע שחייה לבן. אני תוהה איפה הם – אולי פשוט פספסתי אותם כי באתי יותר מאוחר, ואולי הטיל שנפל פה ממש ליד המזח בשבוע שעבר הבריח אותם. ואולי הם פשוט אנשי קיץ ועכשיו יחליפו אותם בחוף אנשים אחרים, אנשי החורף. 

אני הולכת הליכה מהירה, שלושה דייגים עומדים בשורה. הם עומדים מרחק מה זה מזה, כל אחד עם חכה ודלי משלו, כל אחד בשתיקתו. האמצעי מביניהם גבוה עם שפם שחור עבה, עומד עם סיגריה בפיו, מותח את החכה, מחכה. זה מזג אוויר מושלם לדייגים הרי.     

לפני עשרים שנה,  בדיוק בעונה הזו, אבא של אלה היה הולך לדוג כל יום בים של הרצליה ואנחנו היינו מצטרפות אליו אחרי ביה"ס או שהיינו מבריזות. חוץ מעוד שני דייגים ואולי איזה גולש או שניים היינו לבד לגמרי בחוף –  אבא של אלה, איטלקי גבוה וחם מזג עם עיני טורקיז בולטות ופילוסופיות רבות על דיג, דגים ועל החיים, ושתינו, אני ואלה,  עם בגדי ים שלמים, אלה כי היא לא אהבה את הבטן שלה ואני כי היא הייתה מלווה לי בגד ים שלה, ירוק וורוד עם שרוכים בחזה ומלמלה בצדדים שכ"כ אהבתי.

לא שהתעניינו בדיג. שעות היינו הולכות ומדברות על הכל ועל כלום כנראה כי את נושאי השיחה אני לא ממש זוכרת, רק את התחושה הנפלאה הזו של להיות לפני, לפני הכל, לפני החיים, לפני האהבה הראשונה, האכזבה הראשונה, לפני ההחלטות החשובות, הטיולים הארוכים, לפני שנהפוך להיות מי שנהיה בסוף, לפני.  כמה היינו מתרגשות רק מהמחשבה על כל זה, מהציפייה להכל. כעבור שעתיים שלוש, לפני השקיעה הים היה משחיר ואבא של אלה היה מנפנף לעברנו שנוסעים הביתה, חכה על כתפו ודלי בידו. את מה שהיה בא אחרי אני לא זוכרת, האם אכלנו אי פעם את הדגים שהעלה בחכתו? אולי, הוריה עוד היו נשואים אז ואמא שלה בטח טיגנה את הדגים הטריים על מחבת עם פירורי לחם. אבל עד שכבר ממש נהיה חורף סוער וגשום אבא של אלה לא היה מפספס יום וגם אנחנו לא.     

החיים לקחו אותי ואת אלה למקומות שונים זו מזו וגם אחרים ממה שחשבנו. לא מזמן היא חזרה מעשר שנים בניו יורק, ובכל זאת נשארנו קרובות. אביה נפטר שנה שעברה, בגיל צעיר יחסית, עוד לא שבעים, מסיבוך של מחלה. הוא מת עייף, מחוסר עבודה ותוכניות לעתיד והיווה עוד אישור לתאוריה שלי מילדות שאנשים ללא ציפיות, תוכניות, וחלומות מתים יותר בקלות. אלה הייתה איתו בבי"ח וכשהיא חיבקה אותו ואמרה לו שזה בסדר לוותר, הוא נשם את נשימתו האחרונה ומת.    

הדייג המשופם מגלגל את חכתו בזריזות ומניף אותה. אני ממשיכה ללכת, כבר מאוחר ואלה ביקשה ממני להתלוות אליה לדירה הריקה של אביה, לראות מה המצב שם. רק למראה מוכר אני מאיטה את צעדיי – על ספסל פלסטיק לבן קרוב למים מונחת רגל תותבת עם נעל ספורט וגרב לבנה עם פסים כחולים. מעולם לא ראיתי את בעליה של הרגל, אינני יודעת אם הוא צעיר או מבוגר, רק שהוא שוחה כל בוקר, בכל עונה, הוא איש של קיץ וגם של חורף.   

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s