ילדה גם של אבא | מרב

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

"רוצה שאני אנהג?" שאלתי אך אבי הניד בראשו, לחץ על הגז ואחז בהגה בחוזקה. בכל זאת הרגשתי צורך להציע, הרי הוא בא בשבילי. כבר כמה זמן שאני דוחה את הנסיעה הזו לאיקאה, לקנות דברים לדירה החדשה. עוד אחת מאותן נסיעות שאם הכל היה כרגיל הייתה אימי זו שמתלווה אלי. אבל לאחרונה היא מתעייפת יותר ויותר, ואת מעט כוחותיה היא שומרת למה שמוכרחים. אנחנו נוסעים בשתיקה, אולי שנינו חושבים כמה עוד נסיעות כאלה יהיו, כאלה שהוא ימלא בהן את מקומה. ומה אם יהיו רק כאלה?  אני מביטה בו, כתפיו כשלי, רזות ושמוטות ולראשו כובע ברט עור שחור שמוסיף שנים לגילו. אני רוצה להגיד משהו אבל לא מצליחה.  

כשהייתי קטנה אבי נסע לעבוד באפריקה. אם עד אז עוד לא היה ברור אם אני יותר ילדה של אמא או של אבא, אחרי נסיעתו העניין הוכרע סופית. על אף הגעגועים הרבים, המכתבים האינסופיים ואפילו קלטות שבהן אבי היה מקליט את עצמו מספר לנו סיפורים, הוא פשוט לא היה כשהייתי צריכה. ואולי כחצי נחמה ואולי כי היא גם התגעגעה, בלילות לפני השינה אימי הייתה מספרת לי סיפורים על אהבתם הגדולה. על איך היא ואבי הכירו בשומר הצעיר בדרום אמריקה, ועל איך שהוא התאהב בה וחיכה שנתיים בסבלנות והיה רק חבר טוב עד שהיא הייתה מוכנה. על כך שמשפחתו הסכימה לקבל אותה, את היתומה שאף אחד לא רצה, שהרי אימה מתה בלידה ומי בדיוק היה אביה היא לא ידעה.

חלק או אולי אפילו מרבית הסיפורים לא היו לגילי בכלל אבל אז עוד לא ידענו מה נכון ואני אהבתי לשמוע אותם, גם כשהיה לי קשה. כך, בין סיפורי גבורה על אבי ועל איך הוא הסכים לעלות לארץ רק בגללה כי היא רצתה להשאיר את הכל מאחור, שמעתי גם על משה, אהוב ליבה הראשון. בת שמונה עשרה היא הייתה ועוד לא הסכימה לבטוח באף בחור עד שהכירה את הבחור השקט  והעדין שכבר התקבל לאוניברסיטה לפני כולם.  הוא היה הראשון שהיא הסכימה שינשק אותה, הראשון שעבורו פתחה את ליבה. בעקבותיו היא הלכה לשומר הצעיר ואם זה היה תלוי בה הייתה הולכת אחריו עוד רחוק, אלא שאז הגיעה למשפחתו של משה השמועה בדבר הרקע הבעייתי. כשגילו שייתכן שאמי ממזרה והמשפט "היא זונה בדיוק כמו אמא שלה" נאמר יותר מפעם אחת זה כבר היה יותר מדי. משה לא עמד בלחץ המשפחתי והחליט להיפרד.  חסרת אונים ואפופת יגון אימי התהלכה ברחובות ימים ולילות ובכתה בלי הפסקה. אבי הציל אותה מכל זה והסכים לעלות איתה לארץ כדי להשאיר הכול מאחור.

את הסיפורים האלה ועוד רבים שמעתי שוב ושוב עד שהכרתי אותם כאילו הם קרו לי עצמי. לפעמים כעסתי על אבא שנסע והשאיר אותי לבד איתה ואיתם.

באיקאה, בקומה השניה, אבי מודד את השידה עם מטר ואני רושמת, "מה אתה אומר עליה?היא תתאים?" אבי מהנהן מרוצה, בודק כמה קלה פתיחת המגירות. 

כשהוא חזר מאפריקה כבר הייתי בתחילת גיל ההתבגרות ורגילה לזה שהוא לא נמצא. כמעט היינו נבוכים זה בחברת זו.

"זו יותר יפה מהקודמת?" שאלתי, נעמדת ליד שידת עץ נמוכה. "גם יפה… אבל רצית לבן לא?" הוא משיב בדרכו המעודנת. בכל מריבה ביני לבין אמי הוא צידד בה. תמיד. הוא הרי היה המציל שלה.

אני מביטה על כל השידות הלבנות, יש הרבה, כולן דומות למדי, לא יפות מדי ולא מכוערות. אבי שקט, מכונס במחשבותיו. בשנים מאז שעזבתי את הבית הצטמצמו יחסינו עוד ועוד. היום הם מסתכמים בארוחה המשפחתית של ערב שישי ובמיילים שהוא שולח לי מדי יום על כל מיני דברים מוזרים כמו "רומא – סיפור בתמונות" ו"למה אנו זקוקים לויטמין די".  

אנחנו ממשיכים ללכת בשביל עם החץ לכיוון הספות.

דווקא לאחרונה התפתח בינינו דיאלוג מוזר, רק של שנינו.  מתי יש לאמי עוד בדיקות, מה בדיוק אומרות התוצאות, האם כדאי להפתיע אותה עם נסיעה לחו"ל ליום הולדת וגם סתם, דיווח יומי על מצב רוחה. אולי אנחנו קצת מתכוננים, עורכים חזרה לא מודעת, לרגע שבו נשאר לבד, רק שנינו, בלי החוט המקשר. 

לא רחוק מאיתנו ליד המיטות והמזרנים נשמעת שיחה בספרדית. אבי מסתובב לראות מהיכן באים הקולות ופולט "או" מופתע. הוא ניגש אליהם, גבר ואישה השמחים לקראתו. הגבר, בן גילו, שמן מאוד ומגושם עם שיער מאפיר לוחץ את ידו בהתרגשות, והאשה, קטנה ממושקפת ואדמונית נושקת על לחיו. אבי מצביע עליי וקורא לי להתקרב. אני ניגשת בחיוך מנומס, "אלה חברים מהשומר הצעיר שלא ראיתי בערך מאז" הוא אומר לי נרגש קמעה, כולנו לוחצים ידיים ומהנהנים.

הם ממשיכים לדבר ביניהם בספרדית מהר מכדי שאוכל להבין ואני חוזרת לרהיטים. אני מביטה במחיר. השידה הלבנה יותר יקרה בהרבה אבל אימי הבטיחה לי בסוד שתממן לי לפחות חצי.

 רק כשאנחנו קרובים ליציאה שואל לפתע אבי אם אני יודעת מי זה היה. אני שותקת, אין לי מושג. "משה.." הוא מנחית את הפצצה וממתין לתגובתי. "משה.. משה?" אני שואלת במקום להגיד משה של אמא.  "כן.." הוא מביט בי ומהנהן, עדיין מופתע. "הוא שאל מה שלום אמא?" אני בודקת משום מה. "כן בטח, הוא שאל…" "ומה אמרת?" אבי מושך בכתפיו, בכל זאת הם לא התראו בערך ארבעים שנה. זה משה?? אני מהרהרת בגבר שמותניו מתפקעים שפעם אולי היה בחור עדין. אבי כאילו קורא את מחשבותיי. "תארי לך שהוא היה אבא שלך.." אמר בקופה בעוד חפצי נעים בזריזות על הפס. אני מביטה בו, באבא שלי הגיבור שהפעם כנראה לא יצליח להציל את אמא שלי, וחושבת איזה מזל שלא "רק זה היה חסר לי.. בטח הייתי שמנה…" אני מחייכת והוא מביט בי ומחייך גם, ולרגע אחד אנחנו רק שנינו, אפילו קצת שמחים זה בזו.  

 

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s