ארכיון רשומות מאת: שירה

ילדה גם של אבא | מרב

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

"רוצה שאני אנהג?" שאלתי אך אבי הניד בראשו, לחץ על הגז ואחז בהגה בחוזקה. בכל זאת הרגשתי צורך להציע, הרי הוא בא בשבילי. כבר כמה זמן שאני דוחה את הנסיעה הזו לאיקאה, לקנות דברים לדירה החדשה. עוד אחת מאותן נסיעות שאם הכל היה כרגיל הייתה אימי זו שמתלווה אלי. אבל לאחרונה היא מתעייפת יותר ויותר, ואת מעט כוחותיה היא שומרת למה שמוכרחים. אנחנו נוסעים בשתיקה, אולי שנינו חושבים כמה עוד נסיעות כאלה יהיו, כאלה שהוא ימלא בהן את מקומה. ומה אם יהיו רק כאלה?  אני מביטה בו, כתפיו כשלי, רזות ושמוטות ולראשו כובע ברט עור שחור שמוסיף שנים לגילו. אני רוצה להגיד משהו אבל לא מצליחה.  

כשהייתי קטנה אבי נסע לעבוד באפריקה. אם עד אז עוד לא היה ברור אם אני יותר ילדה של אמא או של אבא, אחרי נסיעתו העניין הוכרע סופית. על אף הגעגועים הרבים, המכתבים האינסופיים ואפילו קלטות שבהן אבי היה מקליט את עצמו מספר לנו סיפורים, הוא פשוט לא היה כשהייתי צריכה. ואולי כחצי נחמה ואולי כי היא גם התגעגעה, בלילות לפני השינה אימי הייתה מספרת לי סיפורים על אהבתם הגדולה. על איך היא ואבי הכירו בשומר הצעיר בדרום אמריקה, ועל איך שהוא התאהב בה וחיכה שנתיים בסבלנות והיה רק חבר טוב עד שהיא הייתה מוכנה. על כך שמשפחתו הסכימה לקבל אותה, את היתומה שאף אחד לא רצה, שהרי אימה מתה בלידה ומי בדיוק היה אביה היא לא ידעה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

אנשי החורף | מרב נחום

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

מאז שעברתי לדירתי החדשה שהיא בדיוק דקה ושלושים וארבע שניות מהים, כל בוקר אני באה לחוף לעשות הליכה. אולי לא כל בוקר, כי יש ימים שיש לי פגישה מוקדמת, וימים בקיץ שאם אני לא מצליחה לקום מוקדם ולהגיע עד שמונה אז כבר חם מדי, וימים של יוגה וסתם ימים שאני לא מספיקה, אז לא כל בוקר אבל כמעט. עכשיו נעדרתי תקופה ארוכה במיוחד ובינתיים התחלפה לה עונה. בקיץ יש את האנשים הקבועים של הים, אוריה בת הארבע שלא הולכת לגן עם אמא שלה, הבחור עם הראסטות ובגד ים עם הדפס ג'ונגל והמאמנת השרירית הבלונדינית. היום, מיד עם בואי אני מבחינה שהם אינם, החוף כמעט ריק חוץ מבחורה עם בגד ים שלם לבן עם פסים אדומים וכובע שחייה לבן. אני תוהה איפה הם – אולי פשוט פספסתי אותם כי באתי יותר מאוחר, ואולי הטיל שנפל פה ממש ליד המזח בשבוע שעבר הבריח אותם. ואולי הם פשוט אנשי קיץ ועכשיו יחליפו אותם בחוף אנשים אחרים, אנשי החורף. 

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט" | רות איל

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

[סיפור פשוט]

דלת הזכוכית נעולה. רצתה לקנות ספרבזה אותו היא קוראת עכשיו נותרו רק עוד מספר דפים. מציצה פנימה. מימינה, בקצה החנות, יושבות נשים וכותבות. הן נראות מרוכזות מאד. חלקן עם הגב אליה, אף אחת לא מבחינה בה. במרכז שולחן לבן, ארוך ונמוך ועליו כיבוד. קשה לה להבחין בפרטים. יש כוסות, בקבוק מים, קומקום, קערות, אולי צלחת.

היא רוצה להיכנס, לשאול מה הן עושות. למה הן יושבות בחנות ספרים סגורה? אולי תוכל להצטרף אליהן? ערב שקט כל כך, ערב פנוי כל כך. היתה רוצה להיות חלק ממשהו שמתחולל, שנעשה. הן כותבות במחברות. על מה היתה יכולה לכתוב ברגע זה? היא חווה את הרחוב, האנשים העוברים על פניה, המכוניות, חנויות סגורות ופתוחות. הנשים נראות מנותקות מכל מה שקורה מעבר לקיר הזכוכית. כמה מעט דרוש כדי להיות בעולם אחר.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט" | יפה רייש

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

תמונה שנפערת תוך שמתבוננים בה, שלא היתה בטרם.

תמונה שמתהווה תוך כדי כתיבה, שקודם לא הייתה אלא גיבוב של מחשבה.

לכתוב את חד-פעמיותה

כמו הבזק, כמו צילום – מבקשת פענוח:

להמשיך לקרוא

3 תגובות

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט"| דרורה דקל

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

הכורסא שאימצתי נמוכה ורחבה, משובצת ונוחה במיוחד. את כרסום האובלטים אני שומעת
מימיני, קולות שאינם מוסיפים לריכוז שלי. הן, חברותיי לקורס, כותבות. אצלי המחשבות
משוטטות ללא כיוון. דווקא הספרים שהונחו על הרצפה מושכים לרגע את עיני שבהו בחלל
ועלו למעלה כדי להיפגש עם "שנדלייר-עץ" תלוש מעוצב כעץ הפוך על שורשיו, פירותיו
מפלסטיק וגם הנורות המחוברות אליו צבעוניות כצבעי מעקה המדרגות שמוביל לקומה
השנייה. למטה שפע כזה שחובק אותך, מנחם, מעורר סקרנות, מגלה לך עד כמה אתה יודע
שאינך יודע. המון ספרים.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

חזית או עורף? | רות בן ישראל

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

לפתע נשמעה דפיקה בדלת המשרד ושמעתי צעדים של יותר מאיש אחד שעולים במדרגות המובילות לאולם הכניסה. אלברט אוחיון, לקוח של גדעון, ומלווה שנסרח אחריו עברו את דלפק הקבלה, התעלמו משמחה המזכירה ונכנסו פנימה מבעד לדלת חדרי הפתוחה. הופעתו של אלברט הייתה שלא כתמול שלשום. הוא לא היה מגולח, זיפי זקנו מזדקרים, עיניו אדומות, לבושו פרוע, ותחת בית שחיו חבילה מוארכת ומוזרה עטופה בנייר עיתון. כך גם נראה היה המלווה שלו. עיניו טרוטות ולבושו מרושל. שניהם נעמדו במרחק מה משולחן הכתיבה שלי. אלברט הסתכל עלי מתנודד כשיכור, שלף את החבילה שהייתה מוחזקת מתחת לבית שחיו והחל לקלף את העיתון שעטף אותה. נדהמתי לגלות שתחת הנייר התחבאה סכין קצבים חדשה גדולה ומושחזת. בעת שעסק בחשיפת הסכין פתח אלברט ואמר בקול שקט ובהחלטיות: "כל הלילה לא ישנתי ורק שתיתי. בדרך למשרד קניתי את סכין הקצבים הזו ובאתי הנה להרוג אותך. אחר כך אדקור את לאה המנהלת של תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ובסוף אהרוג את העורך דין שאול עמית". לאחר שנייה הוסיף בחירוק שיניים: "אני אחסל את כול מי שטיפל בתאונת העבודה שלי". הדברים נאמרו על ידו באיזו מין שלווה אולימפית וזאת על אף שניכר היה עליו שהוא שתוי לגמרי. המלווה שלו הנהן בראשו בסוף כל משפט. הכל התנהל בנינוחות כזו ששמחה המזכירה, שישבה באולם הכניסה הסמוך, לא שמעה דבר על אף שדלת חדרי הייתה פתוחה. היא לא תיארה לעצמה איזה דרמה מתחוללת מאחורי גבה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

ארוך | נורית רון

 < מתוך לקסיקון קבוצתי בתהליך; חיבורים וקומפוזיציות, כתיבה ברצף > 

צוללת אל תוך תיקיות התמונות, כדי להכין את אלבום הזיכרון שלה לדפוס. כבר כמה חודשים שאני מתכננת את ההפקה הזאת, אפילו שילמתי מראש עבור שובר הנחה במבצע, שהציע תוכנה מיוחדת לשיבוץ זיכרונות. התקנת התוכנה לא הצליחה. התקשרתי לתמיכה. הם דווקא עוזרים לי ומרגיעים שאפשר לשלוח עדיין להדפסה, האריכו את המבצע. התחלתי להירגע. מחליטה לשפוך את כל התמונות שבחרתי לתיקייה חדשה. מתרגלת לתוכנה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת לקסיקון קבוצתי - חיבורים וקומפוזיציות

דמעות | רות איל

 < מתוך לקסיקון קבוצתי בתהליך; חיבורים וקומפוזיציות, כתיבה ברצף > 

 קניה אחרונה לפני שבת. הילדים יבואו ואין מספיק ביצים. אנשים עם סלים מלאים ממהרים לביתם. חם ואני משתרכת בדרכי חזרה. בפינת הרחוב לוח מודעות. לא מזמן התקינו אותו. "רק למודעות אבל" כתוב שם, מודעה בודדה הודבקה עליו. “בצער רב”… אני חשה צריבה קלה בעין ימין. תיכף יעבור. ממשיכה, רגלי כבדות. זוג נעלים ישנות על המדרכה. לא ליד פחי האשפה, גם לא ליד כניסה לְבית. בהירות, גדולות ורחבות. נראות כאילו מישהו שהלך כאן לפנַי, ממש לפני רגע, נטש אותן לפתע ונעלם. לךָ היו רגלים צרות. כמה קשה היה למצוא נעלים מתאימות. אולי לאיש הנעלים הבהירות היה קושי דומה? את נעליך לא נטשת על מדרכה. יחף עלית השמיימה. אני מתיקה את עיני לדברים נוספים. הכל עוטה דֹק מימי. בראשי אני רושמת את רשמַי. קרטונים. אנשים תמיד שמים קרטונים על המדרכה. הבאים אחריהם מניחים בהם שקיות אשפה מלאות, בקבוקי פלסטיק ריקים, עתון, עלים וענפים מתים שנאספו בְּגינה, קצתם גלשו אל המדרכה. דעתי כנראה צלולה, רק המראה מטושטש כל כך. זו ודאי דלקת העיניים, חשבתי.

3 תגובות

מתויק תחת לקסיקון קבוצתי - חיבורים וקומפוזיציות

אמריקה | שירה לוי

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

 יושבת על הרצפה בתחנת אוטובוס באריזונה שנראית כמו מסדרון ארוך וצראני יודעת שבחוץ פורחים פרחים צהובים ויפים על קקטוסים ענקיים והשמש זורחת כמו ששמש אמורה לזרוחרק לפני כמה דקות ישבתי שם על האספלט החם וציפורים קטנות התעופפו מתוך הקקטוסים הגבוהיםשני גברים שחומים ושבורים נגשו אלי והציעו לי סיגריהדיברנו בהיסוס מה, כמו זרים שרוצים לחבב אחד את השני אבל לא בטוחים אם יש בזה איזה סיבוךצחקנו והצחוק שלנו שקע אל הרצפה כמו דבש סמיךשש רגלים חפרו באספלט המתפורר, כמו כדי להישאר קצת במגרש החניה רחב הידיים והחמיםדווקא כי היינו צריכים כבר ללכת.

 כמה דקות לפני שהאוטובוס של שני הגברים שלא אמרו לי את שמם יצא לדרךהם הזמינו אותי לבוא אתם לטקסס וחשבתי מה היה קורה אם הייתי באה ומתארחת בדירה הקטנה שהם חולקים – דמיינתי את הטפטים המיושנים על הקירות וריח המייפל במטבחאת המאפרות העמוסות העולות על גדותיהן בסלון אטום התריסים שלהם

אחר כך הם נסעו ואני נשארתי עם אצבעות שמריחות מטבק ובטן מתהפכת.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

דוביק | איריס סורוקר

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

הוא שכב שם גדול וכבדספוג מיםמוטל.

רצנו מהר למטהדילי ואנישועטות ברעש עם כפכפי הבית הצבעוניים במורד חדר המדרגותגרנו בקומה שנייהדירה של שני חדרים גדולים הפונה למזרח ולדרוםעם הרבה שמש במרפסות. "חכי לי", צעקהמנסה להשיג עוד מדרגה אחרי אחותה הגדולהלהדביק את הפערהגענו מתנשפות לחצרחצר קטנה מרובעתדשא עם הרבה קרחות ודקל שמנמן ניצב במרכזחולש בחגיגיות על ממלכתו המגודרת באבן נמוכהדוביק שכב שםעל האדמהדילגנו מעבר לגדרדילי הסתכלה עליושכוב על הגבהוא נראה חסר אונים עם עיני הפלסטיק החומות שקופות שלושננעצו ללא תנועה בנקודה לא מוגדרת במרוםדילי נראתה קצת מבוהלתאולי חשה שנכשלה באחריות שלה כלפיוכמין אחות גדולה שלוכמין אמאהיא התבוננה ביהסבתי את המבט.

"דוביקעכשיו הכל בסדר", היא אמרה לומרגיעה. "תרימי אותונצטרך לכבס אותו שוב", אמרתי בהחלטיותשל מי שיודעת מה צריך לעשות. "ניקח את השמפו שלנושיהיה לו ריח טוב", הוספתי פתרון מעשי. "לאלאלא רוצהלא נכבס עוד פעם", היא צעקה פתאוםמרימה בשתי ידיה את הדב החום הגדול – לוחצת עליו עם כפותיה הקטנותסוחטת ממנו מים חומיםכאילו כועסת עליו שכל כך התלכלך. "פויהדוביקאתה כל כך מלוכלך". וגם: "אוףאיך זה קרה?"

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון