ארכיון רשומות מאת: שירה

חדר עבודה | איריס סורוקר

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >

כשהכנסנו את הרהיטים אל חדר העבודההעמדנו תחילה את שני שולחנות העבודה האישיים שלנו האחד בצמוד לשנישנשב זה מול זהסביב אותו שולחןכמו פעםכאשר גרנו ברחוב משה דיין בירושליםולמדנו באוניברסיטה העבריתסטודנטיםאז השתמשנו בשולחן עץ מרובע וגדול ששאלנואו שאולי קיבלנו במתנהמסבא אייזיק וסבתא בתיהלא היו לשולחן ההוא מגירות או קישוטים מיוחדיםאך הוא בלט בחדר בנוכחותו הכבדה והכההמשדר סביבו סמכות ויציבות על ארבעת רגליו העבותמושך אותנו להתיישב לצידו.

 עתה היו אלה שני שולחנות תאומים מפורמייקה בהירהמאלה שקונים בחנויות להרכבה עצמיתעם רגלי מתכת כסופותהצמדתם האחד לשני לא יצרה שלם חדשוהותירה כל שולחן במשמעותו התפקודיתהחלטנואם כןלסדר את השולחנות בכיוונים אחריםבלי מגע ביניהםהשולחן שלו הוצמד אל הקיר המערבימתחת לשני חלונות העץ המשקיפים אל הרחובהשולחן שלי הוצמד אל הקיר האנכימותיר נישה ביניהם בפינת החדרשם העמדנו מדפסת ודפיםמעל שולחני תליתי את המדף הכחול עם ציורי הדגים שרכשתי בנחלת בנימיןבשוטטות של יום שישימדף לא גדולהמכיל דברים רביםאבי חייך אלי מהמדף הזהבמשקפי מתכת מוזהבת ובסוודר כחול כההכבר אז לא היה בריאסיווני ציירה לי ציור לאמאילדה עם תלתלים חומים ועיניים כחולותשני כתמים מתאדמים בלחייםבקווים ילדותיים של עפרון החוזרים ומתעגלים אל תוך עצמםגם גליל נייר טואלט ובקבוק מים מיקמתי על המדף הכחול.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגש יומיום

יום-יום | אילן מושנזון

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >

העננים שכיסו את רחוב הרצל נסוגים עכשיו מפני השמש. אחרי שלושה ימים הגיע הזמן. הנסיגה זמנית. זו הארץ של השמש אבל הזמן של העננים. השמש מסמנת בלבן את תוואי הרחוב. כמו בסרט עירוני חולפות המכוניות על פני מסך הזכוכית הגדול של החלון הפונה לרחוב. החלון של אספרסו בר – מסך קולנוע ענק שעלילה חסרת הגיון ומרובת משתתפים מתגלגלת בו מבוקר לבוקר. השמש ממקדת את אורה בגיבורה זמנית שעומדת באמצע הכביש וזועקת: "אני רעבה… אני רעבה אבא…" היא רוקעת ברגליה כמו הייתה ילדה קטנה, והיא כבר אישה צעירה: "אבא… אבא אני רעבה נורא…" היא זועקת. המכוניות עוקפות אותה, חולפות על פניה מבלי להאט. היא לבושה רע, היא נראית רע.  אף אחד לא מציג עצמו בתור אבא שלה ואומר "סליחה, אני מתנצל על ההתנהגות של הבת שלי". אבא שלה רחוק מכאן. הוא הרס אותה מתי שהוא והסתלק.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגש יומיום

מציאות מדומיינת | ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש היפוכי בדיה. טיוטה >

סתם עוד יוםשום אירוע מיוחד לא מתוכנן להיוםבוקר והיא יושבת מול החלון שצופה אל הגינה בחוץעץ לימון ולידו עץ דובדבןעץ צעיר של כליל החורש בפינה הנגדיתלידו נדנדהוטרמפולינההטרמפולינה חדשההבנות ממש רצו אחת ואז חבר הציע להם לקחת את זו שלואז עכשיו מול חלון חדר העבודה שלה עומדת טרמפולינה די גדולהוברקע העצים והפרחיםונדנדהוהיא נודדת במחשבותיה לילדותהלקיבוץ ולנדנדות שהיו שםהאהובות עליה ביותר היו הערסל של טלי ואסף שהיה תלוי במרפסת המרוצפת והנדנדה מתחת לעץ התות של רחלוהיא מנסה להיזכר אם הוא נדנד אותה באחת מהן איפעםלאאין לה שום זיכרון כזהכמו היום גם אז הוא לא היהבעצם זה סתם עוד יום שבו הוא שוב לא קייםלא נמצאהיא מהרהרת לעצמה 'אולי אחזור לכתוב לךלספר לך על חיי'. למרות שהיא יודעת שאין בזה שום תוחלת.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון

מסע לשום מקום| ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

רציף באחת מתחנות הרכבת של דלהיאחד מתוך 20. קניתי כרטיס לגורקפורפעם ראשונה שנוסעת לבדטובלא ממש ראשונה אבל פעם ראשונה במחלקת סליפר רגילהכזו שהודים רגילים נוסעים בה ולא תיירים והודים עשירים (אלה מעדיפים את המחלקה הראשונהבאופן לא מפתיע). כבר חצי שנה בהודו אז תפסתי אומץ.

21:30 הרכבת אמורה לצאת ב22:00. אני מחפשת את הרציףיש המון רציפים והמון אנשיםגם בלילה מתבררמפלסת את דרכי בין האנשים על הגשר המחבר בין הרציפיםבלוח היה כתוב שהרכבת שלי יוצאת מרציף 12. אכן יש פה רכבתארוכהאבל אין עליה מספר.

Sir, is this the train to Gorakpur? אני שואלת אנשים ליד הרכבתזו לא שאלה נכונהכי התשובות שקבלתי זה כן ולא ואוליזו תנועת הראש ההודית הזו שאי אפשר להבין ממנה כלוםמחפשת כרטיסןאין אחד כזה מסביבבעצם אין לי מושג אם זו הרכבת או לאכנראה שגם לעומדים על הרציף אין מושג כי אף אחד לא ממש עולה עליה.

  להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגש זיכרון

עד ארוחת הבוקר | רות בן ישראל

 < "בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור שעה ביום. טיוטה >

השעה חמש בבוקר. גדעון ואני שקועים בשינה עמוקה. אני על צידי הימני כשרגליי מכורבלות על כרית ושמיכה דקה מכסה את פלג גופי התחתון. גדעון נם את שנתו שכוב על גבו מכוסה כולו בשמיכה לימות הסתיו. חושך בחוץ. פנס הרחוב הדולק מאיר עמומות את גג הרעפים של בניין ענבל הנראה מבעד לחלון הפתוח. הטלפון מצלצל, ההשכמה שהזמנתי. אני מושיטה יד לעבר הטלפון מרימה את השפופרת ושומטת אותה בחזרה. מנומנמת אני מגבירה את קולו של הרדיו. אנו מאזינים לחדשות ולקריאת עיתוני הבוקר ברשת ב'. תחילה בשעה חמש ולאחר מכן בשעה שש על ידי קריין אחר. זו דרכו של גדעון להתגבר על לקות הראיה.

גדעון קם להתעמל. עליו להיות מוכן לקראת השעה שש כאשר רוברט המעסה שלו יבוא לתת לו טיפול. אני יוצאת מחדר השינה אל עבר השירותים. בדרכי אני חולפת ליד המחשב. אני נעצרת לרגע כדי לבדוק מה התחדש במהלך הלילה. קודם כל אני בודקת את המייל שלי. אין דברים מעניינים פרט לידיעה אחת משעשעת. עורך השנתון של מכון ויצמן "שירת המדע" מבקש את רשותי שצילום שלי עומדת על רגל אחת תוך כדי ריקוד יופיע על שער השנתון. אני משועשעת שבגיל שמונים ושתיים סוף סוף הגעתי להישג של "פיןאפ גירל". לאחר מכן אני פותחת את אתר יוטיוב כדי לבדוק כמה צפיות היו בסרטון שלי בתנועה מתמדת. המסך נפתח ואני מריעה. הלילה עברתי את מחסום השלושים ושישה אלף צפיות. הלילה נגעתי כבר בשלושים ושבע אלף. ליתר דיוק, המספר עמד הבוקר על שלושים ושבעה אלף ושבע צפיות. אני שמחה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון

רחבת סוזן דלל לבשה שחור | רות בן ישראל

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום; עבודה עם מילת נושא "שחור". טיוטה >

יום רביעי שעה 12:00

אני יושבת על מרצפת המפלס העליון של רחבת סוזן דלל. צעיף שחור מכסה על רעמת שערי, נעלי עקב לרגלי וכתונת פסים בעלי גוון שחור מכסה על גופי. שכחתי את משקפי השמש בבית. השמש מלהטת ולרגע נעשה לי שחור בעיניים. ברוך השם, די השחור כבר חלף. עצי הדר מלבלבים פזורים על פני הרחבה מסביבי, מזכרת מימים עברו עת פרדס היה נטוע שם. אני מנסה להיזכר איך נראה היה המקום באותם זמנים ולא מצליחה. יש לי חור שחור בזיכרון. נווה צדק של פעם נעלמה ואיננה.

עצי ההדר מוקפים בתעלות רבועות וצרות, מרוצפות בחרסינה ירקרקה. מים זכים מבעבעים בתעלות וסוחפים איתם ספיחים של לכלוך שחור ומבאס. גזעי העצים סוידו זה מכבר בלבן. שמש הצהרים הבוהקת מבליטה את לובן הגזעים ואת הירוק של עלוות העלים. צל שחור שמטילים העצים טבוע על רצפת הכיכר. ליד אחד העצים יושב ילד קטן. כובעו שנשמט חשף שער שחור ומתולתל. עיניו הכחולות מקיימות דו-שיח עם חרסינת התעלות הירקרקה הנשקפת מבעד למים. הילד לובש מכנסים כחולים שסרט שחור חוצה אותם לרוחבם ומשמש במקום חגורה. חולצה פרחונית בעלת צווארון עגול ממשיכה לחשוף לשמש את צווארו השזוף שהפך כבר כמעט שחור. ברגלים יחפות משקשק הילד בתעלת המים ומלקק גביע גלידה שהוא מחזיק חזק בשתי ידיו. הילד צוהל מהנאה ואחרי כל ליקוק הוא מלמל בקול: "זה טעים". לידו ניצבת אימו נעלי עקב מבליטות את רגליה הדקיקות, שמשייה צבעונית בידה ותרמיל שחור תולה ברפיון על כתפיה. חצאית, מבד שחור התואם את תרמילה, הדוקה לגזרתה ומעליה שפוכה חולצה פרחונית רחבה. שערה אסוף בסרט שחור ועגילים ארוכים שצבעם שחור מכסים על תנוכי אוזניה.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון

הבובה | דרורה דקל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אמא הבטיחה לי שביום הולדתי נסע לתקן את ראש הבובה בבית חולים של בובות. את הבובה הביא אבא כשחזר מלימודיו באמריקה, נסע כשהייתי בת כמה חדשים, וחזר אחרי כשנתיים. לא רציתי את הזר הזה, אבל את הבובה אהבתי.

מחכה לי גם הפתעה, כי היום יש לי יום הולדת.

ברחוב הרצל בחיפה, עומדת קונדיטוריה "ענקית"!

נכנסנו…

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

אלבום תמונות | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

הכונן שלי נפל ונשברכל הזיכרונותשיחות הטקסט שהעתקתי מהטלפון הניידהעבודות שכתבה בתיכוןבאוניברסיטהקבצי השירים וגם התמונות שצילמה ושמרה בתיקיית "תמונות לציור", כדי לצבוע אחר כך בצבעי מים.

אתמול קיבלתי חזרה את השחזורשוב החזקתי בידי את המפתחאת החופש לחזור לעולם שהיההפעם הרגשתי דחיפות גדולהכבר לא יכולתי לדחות יותר את הגיבויחייבת לשים קץ לתלות הנוחה כל כך בכוננים זעירים ובפלסטיקים בוגדנייםצריכה לשמור את הערוץ אליה פתוחזמיןכמו כשהייתה בחיים.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

ציפור הנפש | נורית רון

חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

 אני כותבת על חיי. יודעת שעל שלה לא אצליח. מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך קל לי לנקות את המבוכה מהמילים. כך, כשעיניים מתחמקות ממפגש, הן מצליחות לדייק.

מרגישה את החיים. רוצה להספיק. כמו בחלומות החוזרים כמעט בכל לילה, אלה שהחליפו את החלומות על הרכבת שלא הצלחתי לתפוס, כשמשהו טרפד את התזוזה. עכשיו החלומות שלי אחרים. במקומות חדשים, עשירים בפרטים, ואני מחפשת, לא מצליחה להתמצא. עכשיו אני חיה. כותבת מבלי לדעת את כובד המילים, רוצה לפתוח חרכים למה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. יצירה המנסה לברוא משמעות לחסר.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

בפנים – בחוץ | רות איל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

יום שני. קנו לי מגפיים חדשים. תמיד היו לי מגפיים שחורים. השנה אמא קנתה לי מגפיים חומים. הם עומדים בארון עד שירד גשם. אני לא אוהבת שקר לי אבל בגלל המגפיים אני כבר מחכה לו. על אף הקור, יש בו בחורף, דברים שאני כן אוהבת. השדה ליד הבית נהיה ירוק. רקפות וכלניות לא גדלות בו, אבל סתווניות כן, וגם קחוונים ועוד המון פרחים קטנים בצבעים שונים. כדי לגלות אותם צריך להסתכל היטב כי הם 'נחבאים אל הכלים' אומרת נעמי.

האדמה עדין יבשה. בערוגות ליד הבית לא צומח דבר פרט לשיחי אלת המסטיק ועצי אורן. האדמה שם שדופה ומלאה באבנים קטנות, כאלה של חמש אבנים, וקצת יותר גדולות, מהן אני לפעמים בונה גדר, סתם, בלי כלום בפנים.

היום התחיל לרדת גשם. בהתרגשות גדולה הוצאתי את המגפיים מהארון. הן קצת כבדות ויש להן ריח של גומי. צריך להתרגל אליהן. ללכת במגפיים זה אחרת מללכת בנעלים. לבשתי זוג גרביים חמות שאמא סרגה לי, דחפתי פנימה את הרגל ואחריה את המכנס. בתוך המגף יש עוד מקום. זו הרגשה מוזרה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות