< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >
"רוצה שאני אנהג?" שאלתי אך אבי הניד בראשו, לחץ על הגז ואחז בהגה בחוזקה. בכל זאת הרגשתי צורך להציע, הרי הוא בא בשבילי. כבר כמה זמן שאני דוחה את הנסיעה הזו לאיקאה, לקנות דברים לדירה החדשה. עוד אחת מאותן נסיעות שאם הכל היה כרגיל הייתה אימי זו שמתלווה אלי. אבל לאחרונה היא מתעייפת יותר ויותר, ואת מעט כוחותיה היא שומרת למה שמוכרחים. אנחנו נוסעים בשתיקה, אולי שנינו חושבים כמה עוד נסיעות כאלה יהיו, כאלה שהוא ימלא בהן את מקומה. ומה אם יהיו רק כאלה? אני מביטה בו, כתפיו כשלי, רזות ושמוטות ולראשו כובע ברט עור שחור שמוסיף שנים לגילו. אני רוצה להגיד משהו אבל לא מצליחה.
כשהייתי קטנה אבי נסע לעבוד באפריקה. אם עד אז עוד לא היה ברור אם אני יותר ילדה של אמא או של אבא, אחרי נסיעתו העניין הוכרע סופית. על אף הגעגועים הרבים, המכתבים האינסופיים ואפילו קלטות שבהן אבי היה מקליט את עצמו מספר לנו סיפורים, הוא פשוט לא היה כשהייתי צריכה. ואולי כחצי נחמה ואולי כי היא גם התגעגעה, בלילות לפני השינה אימי הייתה מספרת לי סיפורים על אהבתם הגדולה. על איך היא ואבי הכירו בשומר הצעיר בדרום אמריקה, ועל איך שהוא התאהב בה וחיכה שנתיים בסבלנות והיה רק חבר טוב עד שהיא הייתה מוכנה. על כך שמשפחתו הסכימה לקבל אותה, את היתומה שאף אחד לא רצה, שהרי אימה מתה בלידה ומי בדיוק היה אביה היא לא ידעה.
הסדנה – מרחב כתיבה 