< "בגוף ראשון", מפגש יומיום; עבודה עם מילת נושא "שחור". טיוטה >
יום רביעי שעה 12:00
אני יושבת על מרצפת המפלס העליון של רחבת סוזן דלל. צעיף שחור מכסה על רעמת שערי, נעלי עקב לרגלי וכתונת פסים בעלי גוון שחור מכסה על גופי. שכחתי את משקפי השמש בבית. השמש מלהטת ולרגע נעשה לי שחור בעיניים. ברוך השם, די השחור כבר חלף. עצי הדר מלבלבים פזורים על פני הרחבה מסביבי, מזכרת מימים עברו עת פרדס היה נטוע שם. אני מנסה להיזכר איך נראה היה המקום באותם זמנים ולא מצליחה. יש לי חור שחור בזיכרון. נווה צדק של פעם נעלמה ואיננה.
עצי ההדר מוקפים בתעלות רבועות וצרות, מרוצפות בחרסינה ירקרקה. מים זכים מבעבעים בתעלות וסוחפים איתם ספיחים של לכלוך שחור ומבאס. גזעי העצים סוידו זה מכבר בלבן. שמש הצהרים הבוהקת מבליטה את לובן הגזעים ואת הירוק של עלוות העלים. צל שחור שמטילים העצים טבוע על רצפת הכיכר. ליד אחד העצים יושב ילד קטן. כובעו שנשמט חשף שער שחור ומתולתל. עיניו הכחולות מקיימות דו-שיח עם חרסינת התעלות הירקרקה הנשקפת מבעד למים. הילד לובש מכנסים כחולים שסרט שחור חוצה אותם לרוחבם ומשמש במקום חגורה. חולצה פרחונית בעלת צווארון עגול ממשיכה לחשוף לשמש את צווארו השזוף שהפך כבר כמעט שחור. ברגלים יחפות משקשק הילד בתעלת המים ומלקק גביע גלידה שהוא מחזיק חזק בשתי ידיו. הילד צוהל מהנאה ואחרי כל ליקוק הוא מלמל בקול: "זה טעים". לידו ניצבת אימו נעלי עקב מבליטות את רגליה הדקיקות, שמשייה צבעונית בידה ותרמיל שחור תולה ברפיון על כתפיה. חצאית, מבד שחור התואם את תרמילה, הדוקה לגזרתה ומעליה שפוכה חולצה פרחונית רחבה. שערה אסוף בסרט שחור ועגילים ארוכים שצבעם שחור מכסים על תנוכי אוזניה.
הסדנה – מרחב כתיבה 