ערב סיום חגיגי של סדנת "כתיבה ברצף" והשקת הלקסיקון הקבוצתי "מילים, חפצים ומצבי רוח"

[הודעה]

יום ד',  31 ביולי, בשעה 19:00, סיפור פשוט – שבזי 36 נווה צדק

שלום חברות וחברים יקרות/ים, אני שמחה להזמין לערב הסיום החגיגי של סדנת "חיבורים וקומפוזיציות – כתיבה ברצף" בהנחייתי, שהתקיימה בחנות הספרים "סיפור פשוט" וארכה כשנה וחצי. בערב גם יושק הלקסיקון הקבוצתי שנוצר במהלך הסדנה.

הלקסיקון "מילים, חפצים ומצבי רוח" שנוצר בידי משתתפי הסדנה הוא מרקם מרתק ומרגש של הרהור, זיכרון, עיבוד ומחשבה פואטיים. זו הייתה הזדמנות מיוחדת ללוות כותבות בדרכן שלהן ללקסיקון ובשיטוט של כל אחת באלף-בית. כל אחת ועולמה, כל אחת ומרקם חיים אחר שהיא יצקה לתוך ה"ערכים" האישיים.

 זה לצד זה נכרכו התמודדות עם אבדן, פלאן של לידות, פרדות וזכרונות, מבט ברגעים חולפים שנחרטו, או בכאלו שהיו נשכחים מלב אלמלי היו נכתבים. אימוץ, חזרה בשאלה, מוות, התאבדות, הורות, ניצולוּת, התמודדות עם הזדקנות עצמית, עם הזדקנות של הורים, תיאורם של נעורים שאך עתה היו קרובים, רגעים קטנים של אושר והכרה. אלו חלק מן העניינים שעולים בלקסיקונים השונים ועם זאת המהדהדים זה אל זה.
עוד על כך, וכמובן את הטקסטים עצמם של משתתפי הסדנה, ניתן למצוא בלקסיקון.

הלקסיקון מופיע בבלוג משלו:  מילים, חפצים ומצבי רוח >>

דף ה"אודות" מתאר את תהליך העבודה ומסביר על מבנה הלקסיקון, מומלץ לבקר בו:  אודות >>

ערב הקריאה יתקיים ביום ד' ה- 31 ביולי, בשעה 19:00, סיפור פשוט – שבזי 36 נווה צדק
הכניסה חופשית, הנכןם מוזמנות ומוזמנים, יהיה נהדר להתראות.

לשאלות ובכלל, ניתן לפנות אלי בכתובת הדוא"ל שלי או דרך הקישור כאן >>

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט" | רות איל

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

[סיפור פשוט]

דלת הזכוכית נעולה. רצתה לקנות ספר, בזה אותו היא קוראת עכשיו נותרו רק עוד מספר דפים. מציצה פנימה. מימינה, בקצה החנות, יושבות נשים וכותבות. הן נראות מרוכזות מאד. חלקן עם הגב אליה, אף אחת לא מבחינה בה. במרכז שולחן לבן, ארוך ונמוך ועליו כיבוד. קשה לה להבחין בפרטים. יש כוסות, בקבוק מים, קומקום, קערות, אולי צלחת.

היא רוצה להיכנס, לשאול מה הן עושות. למה הן יושבות בחנות ספרים סגורה? אולי תוכל להצטרף אליהן? ערב שקט כל כך, ערב פנוי כל כך. היתה רוצה להיות חלק ממשהו שמתחולל, שנעשה. הן כותבות במחברות. על מה היתה יכולה לכתוב ברגע זה? היא חווה את הרחוב, האנשים העוברים על פניה, המכוניות, חנויות סגורות ופתוחות. הנשים נראות מנותקות מכל מה שקורה מעבר לקיר הזכוכית. כמה מעט דרוש כדי להיות בעולם אחר.

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט" | יפה רייש

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

תמונה שנפערת תוך שמתבוננים בה, שלא היתה בטרם.

תמונה שמתהווה תוך כדי כתיבה, שקודם לא הייתה אלא גיבוב של מחשבה.

לכתוב את חד-פעמיותה

כמו הבזק, כמו צילום – מבקשת פענוח:

תמונה קבוצתית ב"סיפור פשוט"| דרורה דקל

< מפגש תמונה-כתיבה; חיבורים וקומפוזיציות , כתיבה ברצף >

הכורסא שאימצתי נמוכה ורחבה, משובצת ונוחה במיוחד. את כרסום האובלטים אני שומעת
מימיני, קולות שאינם מוסיפים לריכוז שלי. הן, חברותיי לקורס, כותבות. אצלי המחשבות
משוטטות ללא כיוון. דווקא הספרים שהונחו על הרצפה מושכים לרגע את עיני שבהו בחלל
ועלו למעלה כדי להיפגש עם "שנדלייר-עץ" תלוש מעוצב כעץ הפוך על שורשיו, פירותיו
מפלסטיק וגם הנורות המחוברות אליו צבעוניות כצבעי מעקה המדרגות שמוביל לקומה
השנייה. למטה שפע כזה שחובק אותך, מנחם, מעורר סקרנות, מגלה לך עד כמה אתה יודע
שאינך יודע. המון ספרים.

הבובה | דרורה דקל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אמא הבטיחה לי שביום הולדתי נסע לתקן את ראש הבובה בבית חולים של בובות. את הבובה הביא אבא כשחזר מלימודיו באמריקה, נסע כשהייתי בת כמה חדשים, וחזר אחרי כשנתיים. לא רציתי את הזר הזה, אבל את הבובה אהבתי.

מחכה לי גם הפתעה, כי היום יש לי יום הולדת.

ברחוב הרצל בחיפה, עומדת קונדיטוריה "ענקית"!

נכנסנו…

אלבום תמונות | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

הכונן שלי נפל ונשבר. כל הזיכרונות, שיחות הטקסט שהעתקתי מהטלפון הנייד, העבודות שכתבה בתיכון, באוניברסיטה, קבצי השירים וגם התמונות שצילמה ושמרה בתיקיית "תמונות לציור", כדי לצבוע אחר כך בצבעי מים.

אתמול קיבלתי חזרה את השחזור. שוב החזקתי בידי את המפתח, את החופש לחזור לעולם שהיה. הפעם הרגשתי דחיפות גדולה, כבר לא יכולתי לדחות יותר את הגיבוי. חייבת לשים קץ לתלות הנוחה כל כך בכוננים זעירים ובפלסטיקים בוגדניים. צריכה לשמור את הערוץ אליה פתוח, זמין. כמו כשהייתה בחיים.

ציפור הנפש | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

 אני כותבת על חיי. יודעת שעל שלה לא אצליח. מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך קל לי לנקות את המבוכה מהמילים. כך, כשעיניים מתחמקות ממפגש, הן מצליחות לדייק.

מרגישה את החיים. רוצה להספיק. כמו בחלומות החוזרים כמעט בכל לילה, אלה שהחליפו את החלומות על הרכבת שלא הצלחתי לתפוס, כשמשהו טרפד את התזוזה. עכשיו החלומות שלי אחרים. במקומות חדשים, עשירים בפרטים, ואני מחפשת, לא מצליחה להתמצא. עכשיו אני חיה. כותבת מבלי לדעת את כובד המילים, רוצה לפתוח חרכים למה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. יצירה המנסה לברוא משמעות לחסר.

בפנים – בחוץ | רות איל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

יום שני. קנו לי מגפיים חדשים. תמיד היו לי מגפיים שחורים. השנה אמא קנתה לי מגפיים חומים. הם עומדים בארון עד שירד גשם. אני לא אוהבת שקר לי אבל בגלל המגפיים אני כבר מחכה לו. על אף הקור, יש בו בחורף, דברים שאני כן אוהבת. השדה ליד הבית נהיה ירוק. רקפות וכלניות לא גדלות בו, אבל סתווניות כן, וגם קחוונים ועוד המון פרחים קטנים בצבעים שונים. כדי לגלות אותם צריך להסתכל היטב כי הם 'נחבאים אל הכלים' אומרת נעמי.

האדמה עדין יבשה. בערוגות ליד הבית לא צומח דבר פרט לשיחי אלת המסטיק ועצי אורן. האדמה שם שדופה ומלאה באבנים קטנות, כאלה של חמש אבנים, וקצת יותר גדולות, מהן אני לפעמים בונה גדר, סתם, בלי כלום בפנים.

היום התחיל לרדת גשם. בהתרגשות גדולה הוצאתי את המגפיים מהארון. הן קצת כבדות ויש להן ריח של גומי. צריך להתרגל אליהן. ללכת במגפיים זה אחרת מללכת בנעלים. לבשתי זוג גרביים חמות שאמא סרגה לי, דחפתי פנימה את הרגל ואחריה את המכנס. בתוך המגף יש עוד מקום. זו הרגשה מוזרה.

כובעים | רות איל

< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה > 

לחתונה של אחותי אמא חבשה כובע. אני לא זוכרת הזדמנות אחרת שבה חבשה כובע. החתונה לא שימחה אותה. חורף 1953. בת שנכנסת להריון בגיל שמונה עשרה ומתחתנת – מסכנה אמא שלה. צנע, המשכורת של אמא היתה קטנה, הבוס שלה היה בארץ והיא לא יכלה להתפנות לסידורים. בהרגשה קשה היא לקחה הלוואה מחברים וכמה שעות חופש כדי להיות בחתונה. אחותי, שמנמנה משהו, הובלה לחופה על ידי שתי נשים זרות לי. עמדתי ליד אמא, מצידה השני עמד בן דודי שהגיע על האופנוע ישירות מהעבודה, ידיו שחורות משמן מכונות. את הברט השחור שלו החזיק בידו האחת, בשניה חיבק את כתפה של אמא. לפתע לקחה ממנו את הברט, הליטה בו את פניה ופרצה בבכי. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה.

הרצון לדייק במילים | ציפי גוריון

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק"

(פקק תנועה, אביתר בנאי)

הייתי בת רבע לשש-עשרה והיה קיץ חם במיוחד. אמא הייתה חייבת לנצל את ימי החופש מהעבודה אבל כל המקומות הקטנים והנחמדים שהציעו בסבסוד לעובדי בנק ישראל נתפסו ונשארנו עם חיפה. השתכנו בבית מלון שבדיוק סיימו לבנות ומאוחר יותר אגלה שעורר סערה גדולה מפני שחסם את הנוף לים. היה לח כל-כך שהתבדחנו לפחות שלוש פעמים ביום שאפשר לשתות את האוויר וזה ניחם אותנו במידה מסוימת. הטיול הפך למסע מקניון ממוזג אחד לקניון ממוזג אחר.

במרכז חורב מצאתי שמלה משובצת קטנה וחמודה שבפעם הראשונה בחיי גרמה לי להרגיש שיש לי גוף בסדר, אבל היא לא הגיעה עד הברכיים אז ויתרתי עליה. מצאתי שם גם חנות דיסקים ובה הדיסק של הבחור הזה שברשת ג' השמיעו כל הזמן. קראו לו אביתר בנאי והוא שחרר באותה תקופה כמה סינגלים שונים מאוד זה מזה. "שמתי לי פודרה", "יש לי סיכוי", "כלום לא עצוב" ו"מתי נתנשק" שגרם לי להסמיק נורא, בעיקר כשתמי – שהייתה בשכבה מעליי אבל גרה לידי והייתה עולה איתי את המדרגות מההסעה הביתה, תמיד יפה, מוכשרת ונועזת – שרה בקולי קולות את הקטע של "קטן, קטן מאוד".