קטגוריה: מפגשי עריכה; לקראת סיום

ילדה גם של אבא | מרב

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

"רוצה שאני אנהג?" שאלתי אך אבי הניד בראשו, לחץ על הגז ואחז בהגה בחוזקה. בכל זאת הרגשתי צורך להציע, הרי הוא בא בשבילי. כבר כמה זמן שאני דוחה את הנסיעה הזו לאיקאה, לקנות דברים לדירה החדשה. עוד אחת מאותן נסיעות שאם הכל היה כרגיל הייתה אימי זו שמתלווה אלי. אבל לאחרונה היא מתעייפת יותר ויותר, ואת מעט כוחותיה היא שומרת למה שמוכרחים. אנחנו נוסעים בשתיקה, אולי שנינו חושבים כמה עוד נסיעות כאלה יהיו, כאלה שהוא ימלא בהן את מקומה. ומה אם יהיו רק כאלה?  אני מביטה בו, כתפיו כשלי, רזות ושמוטות ולראשו כובע ברט עור שחור שמוסיף שנים לגילו. אני רוצה להגיד משהו אבל לא מצליחה.  

כשהייתי קטנה אבי נסע לעבוד באפריקה. אם עד אז עוד לא היה ברור אם אני יותר ילדה של אמא או של אבא, אחרי נסיעתו העניין הוכרע סופית. על אף הגעגועים הרבים, המכתבים האינסופיים ואפילו קלטות שבהן אבי היה מקליט את עצמו מספר לנו סיפורים, הוא פשוט לא היה כשהייתי צריכה. ואולי כחצי נחמה ואולי כי היא גם התגעגעה, בלילות לפני השינה אימי הייתה מספרת לי סיפורים על אהבתם הגדולה. על איך היא ואבי הכירו בשומר הצעיר בדרום אמריקה, ועל איך שהוא התאהב בה וחיכה שנתיים בסבלנות והיה רק חבר טוב עד שהיא הייתה מוכנה. על כך שמשפחתו הסכימה לקבל אותה, את היתומה שאף אחד לא רצה, שהרי אימה מתה בלידה ומי בדיוק היה אביה היא לא ידעה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

אנשי החורף | מרב נחום

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

מאז שעברתי לדירתי החדשה שהיא בדיוק דקה ושלושים וארבע שניות מהים, כל בוקר אני באה לחוף לעשות הליכה. אולי לא כל בוקר, כי יש ימים שיש לי פגישה מוקדמת, וימים בקיץ שאם אני לא מצליחה לקום מוקדם ולהגיע עד שמונה אז כבר חם מדי, וימים של יוגה וסתם ימים שאני לא מספיקה, אז לא כל בוקר אבל כמעט. עכשיו נעדרתי תקופה ארוכה במיוחד ובינתיים התחלפה לה עונה. בקיץ יש את האנשים הקבועים של הים, אוריה בת הארבע שלא הולכת לגן עם אמא שלה, הבחור עם הראסטות ובגד ים עם הדפס ג'ונגל והמאמנת השרירית הבלונדינית. היום, מיד עם בואי אני מבחינה שהם אינם, החוף כמעט ריק חוץ מבחורה עם בגד ים שלם לבן עם פסים אדומים וכובע שחייה לבן. אני תוהה איפה הם – אולי פשוט פספסתי אותם כי באתי יותר מאוחר, ואולי הטיל שנפל פה ממש ליד המזח בשבוע שעבר הבריח אותם. ואולי הם פשוט אנשי קיץ ועכשיו יחליפו אותם בחוף אנשים אחרים, אנשי החורף. 

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

חזית או עורף? | רות בן ישראל

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

לפתע נשמעה דפיקה בדלת המשרד ושמעתי צעדים של יותר מאיש אחד שעולים במדרגות המובילות לאולם הכניסה. אלברט אוחיון, לקוח של גדעון, ומלווה שנסרח אחריו עברו את דלפק הקבלה, התעלמו משמחה המזכירה ונכנסו פנימה מבעד לדלת חדרי הפתוחה. הופעתו של אלברט הייתה שלא כתמול שלשום. הוא לא היה מגולח, זיפי זקנו מזדקרים, עיניו אדומות, לבושו פרוע, ותחת בית שחיו חבילה מוארכת ומוזרה עטופה בנייר עיתון. כך גם נראה היה המלווה שלו. עיניו טרוטות ולבושו מרושל. שניהם נעמדו במרחק מה משולחן הכתיבה שלי. אלברט הסתכל עלי מתנודד כשיכור, שלף את החבילה שהייתה מוחזקת מתחת לבית שחיו והחל לקלף את העיתון שעטף אותה. נדהמתי לגלות שתחת הנייר התחבאה סכין קצבים חדשה גדולה ומושחזת. בעת שעסק בחשיפת הסכין פתח אלברט ואמר בקול שקט ובהחלטיות: "כל הלילה לא ישנתי ורק שתיתי. בדרך למשרד קניתי את סכין הקצבים הזו ובאתי הנה להרוג אותך. אחר כך אדקור את לאה המנהלת של תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ובסוף אהרוג את העורך דין שאול עמית". לאחר שנייה הוסיף בחירוק שיניים: "אני אחסל את כול מי שטיפל בתאונת העבודה שלי". הדברים נאמרו על ידו באיזו מין שלווה אולימפית וזאת על אף שניכר היה עליו שהוא שתוי לגמרי. המלווה שלו הנהן בראשו בסוף כל משפט. הכל התנהל בנינוחות כזו ששמחה המזכירה, שישבה באולם הכניסה הסמוך, לא שמעה דבר על אף שדלת חדרי הייתה פתוחה. היא לא תיארה לעצמה איזה דרמה מתחוללת מאחורי גבה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

אמריקה | שירה לוי

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

 יושבת על הרצפה בתחנת אוטובוס באריזונה שנראית כמו מסדרון ארוך וצראני יודעת שבחוץ פורחים פרחים צהובים ויפים על קקטוסים ענקיים והשמש זורחת כמו ששמש אמורה לזרוחרק לפני כמה דקות ישבתי שם על האספלט החם וציפורים קטנות התעופפו מתוך הקקטוסים הגבוהיםשני גברים שחומים ושבורים נגשו אלי והציעו לי סיגריהדיברנו בהיסוס מה, כמו זרים שרוצים לחבב אחד את השני אבל לא בטוחים אם יש בזה איזה סיבוךצחקנו והצחוק שלנו שקע אל הרצפה כמו דבש סמיךשש רגלים חפרו באספלט המתפורר, כמו כדי להישאר קצת במגרש החניה רחב הידיים והחמיםדווקא כי היינו צריכים כבר ללכת.

 כמה דקות לפני שהאוטובוס של שני הגברים שלא אמרו לי את שמם יצא לדרךהם הזמינו אותי לבוא אתם לטקסס וחשבתי מה היה קורה אם הייתי באה ומתארחת בדירה הקטנה שהם חולקים – דמיינתי את הטפטים המיושנים על הקירות וריח המייפל במטבחאת המאפרות העמוסות העולות על גדותיהן בסלון אטום התריסים שלהם

אחר כך הם נסעו ואני נשארתי עם אצבעות שמריחות מטבק ובטן מתהפכת.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

דבר איתי על אהבה | נטאלי בן דוד

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

זכרון ילדות 1: תינוקת בלול לבן מרושת כולו בצורה לולינית. התינוקת יושבת בוהה, כפופה ומזיזה את ראשה קדימה ואחורה. הבית קטן אך היא רואה אותו גבוה מעליה, מרוחק מרצפת הלול. היא שוב מתנדנדת בלול המרושת. מתנדנדת עד כדי יאוש. היא יושבת כפופה כמעט נירדמת. מחנק. בכי. מחנק ושוב בכי שנעצר. היא נרדמת. עייפות מרה נחה בגופה הקטן. אין אף אחד בחדר הסלון. החדר קר אך היא אינה חשה בקור אלא באימת הבדידות, אימת הנשימה הכבדה. להמשיך לקרוא

3 תגובות

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

סוכריות | דבי

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

בשביעי של פסח, בעודו מתלבש כדי ללכת אל בית הכנסת, החזיר אבי את נשמתו לבורא. הרופאים ניסו להחזיק בה עוד יומיים אך היא, עקשנית כדרכה, החליטה בפעם הזו שמספיק. בפעם הקודמת כשעזבה ליומיים, בעיצומו של יום הכיפורים, חזרה מבולבלת לזמן מה. בימי הבילבול שאל  אותי אבי שוב ושוב "איפה דבורה הקטנה?" ואני עניתי פעם אחר פעם בחיוך: "גם אני לא יודעת איפה היא, אבא". להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת היפוכי בדיה, מפגשי עריכה; לקראת סיום

חייו הקצרים של הנייר | ציפי גוריון

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

זה היה היום הראשון בתיכון והילדה היחידה שהכרתי בכיתה הייתה תערובת גדולה של זכרונות ילדות שעוד לא הצלחתי להחליט אם הם טובים או לא. היום אני קובעת בלי היסוס: לא. כנרת ואסתר  הציגו את עצמן. חשבתי שכנרת זה שם יפה ושאני רוצה להיות חברה שלה. אסתר נראתה לי חכמה ומסתורית, שירה הציגה את עצמה ומשהו בנמשים ובבגדים נטולי המאמץ שלה, שאחר כך גיליתי שאמא שלה הייתה קונה בשוק, גרמו לי לרצות להיות חברה שלה גם. כנראה העניין היה הדדי ויחד הפכנו לחבורה. היינו המוזרות של השכבה וזה היה ממש בסדר מצידנו. כשהייתה שעה חופשית תפסנו טרמפים לאפרת והעברנו אותה בבית של אסתר או בבית של שירה. להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת מפגש מכתב/יומן, מפגשי עריכה; לקראת סיום

התחלה וסוף | נורית רון

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

התא הראשון שלי נוצר בפריס. כמעט שאין בכך ספק. כל החישובים מעידים שבירח הדבש, בשבועיים שחילקו בין פריס ולונדון, במלון ההוא ליד כיכר הבסטיליה או יתכן בזה שקרוב להייד פארק, שם התחילה ההתחלקות הראשונה של תאי. התחלקות אופטימית, מלאת הבטחה לחיים שלמים. התגלתי רק כשחזרנו הביתה. כשכבר התחיל תרגיל המילואים בנגב. ושם, על הר חריף, כשנסעה לבקר, סיפרה לו והם שמחו נורא, התרגשות נפלאה של פעם ראשונה. כבר מההתחלה היה חשוב להמשיך בשגרה. הרי הריון זאת לא מחלה. היריון זאת בריאות ושמחה ואפשר לטייל עם חברים ולישון בשטח, בעין עבדת, ולטפס על הר בוקר ויש כוח ואהבה. אבל אז, משהו כנראה קרה. להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת בגוף ראשון, מפגשי עריכה; לקראת סיום

הפגישה | מאירה וייס

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

נכנסתי אל הבית. אינני זוכרת אם היא ליוותה אותי פנימה או שפגשתי בה בתוך המבנה הריק מאנשים, רחב המימדים. היא נתנה לי יד בטבעיות – ילדה כבת שלוש, סרט בשערה מלא התלתלים, לבושה בשמלה לבנה עם כיווצים בחזה.

הריח. זה הדבר הראשון שהבחנתי בו. אינני אוהבת אותו. הילדה שואפת את האוויר, נחיריה נפתחים, היא נושמת את הניחוח המיוחד ועוצמת עיניים.

מולנו ספריה גדולה עשויה עץ, שמדפיה עמוסי ספרים וקישוטים. הילדה עוברת בעיניה, לאיטה, מפרט לפרט. אני  ממהרת. רוצה לגמור הכל עוד היום, מנסה לסקור באחת מה לזרוק, מה להעביר לצדקה, ומה לקחת אבל הילדה מושכת לאחור. להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

שעה יקרה | דרורה דקל

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

השמש מגנטה אותי החוצה, אורה ביום החורפי הזה הוא מהיפים שידעתי.

מרפסת קדמית, חצר, גינה, שתי ערוגות של ירקות. הצוואר נמתח אליה, אל השמש המפתה. אצא לסיבוב מדרכות קצר לחמם את גופי. הגינה מכוסה בעלי שלכת, תערובת של עלי אגוז, תות, אזדרכת, קצת עלי דולב, ופיטנה. החום על גווניו נמתח כשטיח סמיך. איך אלך אם צריך בכלל לאסוף את השפע המעצבן של עלי השלכת? הכי מרגיז הוא שטיח העלים שמכסה את ערוגות הירקות. אולי בכל זאת אכנס הביתה? אתחיל לכתוב? אחר כך אצטער על הזמן שנגזל. להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת מפגש יומיום, מפגשי עריכה; לקראת סיום