מסע לשום מקום| ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

רציף באחת מתחנות הרכבת של דלהי. אחד מתוך 20. קניתי כרטיס לגורקפור. פעם ראשונה שנוסעת לבד. טוב, לא ממש ראשונה אבל פעם ראשונה במחלקת סליפר רגילה, כזו שהודים רגילים נוסעים בה ולא תיירים והודים עשירים (אלה מעדיפים את המחלקה הראשונה, באופן לא מפתיע). כבר חצי שנה בהודו אז תפסתי אומץ.

21:30 הרכבת אמורה לצאת ב22:00. אני מחפשת את הרציף. יש המון רציפים והמון אנשים. גם בלילה מתברר. מפלסת את דרכי בין האנשים על הגשר המחבר בין הרציפים. בלוח היה כתוב שהרכבת שלי יוצאת מרציף 12. אכן יש פה רכבת, ארוכה. אבל אין עליה מספר.

Sir, is this the train to Gorakpur? אני שואלת אנשים ליד הרכבת. זו לא שאלה נכונה, כי התשובות שקבלתי זה כן ולא ואולי, זו תנועת הראש ההודית הזו שאי אפשר להבין ממנה כלום. מחפשת כרטיסן, אין אחד כזה מסביב. בעצם אין לי מושג אם זו הרכבת או לא. כנראה שגם לעומדים על הרציף אין מושג כי אף אחד לא ממש עולה עליה.