< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >
כשהכנסנו את הרהיטים אל חדר העבודה, העמדנו תחילה את שני שולחנות העבודה האישיים שלנו האחד בצמוד לשני. שנשב זה מול זה, סביב אותו שולחן. כמו פעם, כאשר גרנו ברחוב משה דיין בירושלים, ולמדנו באוניברסיטה העברית. סטודנטים. אז השתמשנו בשולחן עץ מרובע וגדול ששאלנו, או שאולי קיבלנו במתנה, מסבא אייזיק וסבתא בתיה. לא היו לשולחן ההוא מגירות או קישוטים מיוחדים, אך הוא בלט בחדר בנוכחותו הכבדה והכהה, משדר סביבו סמכות ויציבות על ארבעת רגליו העבות, מושך אותנו להתיישב לצידו.
עתה היו אלה שני שולחנות תאומים מפורמייקה בהירה, מאלה שקונים בחנויות להרכבה עצמית, עם רגלי מתכת כסופות. הצמדתם האחד לשני לא יצרה שלם חדש, והותירה כל שולחן במשמעותו התפקודית. החלטנו, אם כן, לסדר את השולחנות בכיוונים אחרים, בלי מגע ביניהם. השולחן שלו הוצמד אל הקיר המערבי, מתחת לשני חלונות העץ המשקיפים אל הרחוב. השולחן שלי הוצמד אל הקיר האנכי, מותיר נישה ביניהם בפינת החדר, שם העמדנו מדפסת ודפים. מעל שולחני תליתי את המדף הכחול עם ציורי הדגים שרכשתי בנחלת בנימין, בשוטטות של יום שישי. מדף לא גדול, המכיל דברים רבים. אבי חייך אלי מהמדף הזה, במשקפי מתכת מוזהבת ובסוודר כחול כהה. כבר אז לא היה בריא. סיווני ציירה לי ציור לאמא, ילדה עם תלתלים חומים ועיניים כחולות, שני כתמים מתאדמים בלחיים, בקווים ילדותיים של עפרון החוזרים ומתעגלים אל תוך עצמם. גם גליל נייר טואלט ובקבוק מים מיקמתי על המדף הכחול.
הסדנה – מרחב כתיבה 