דוביק | איריס סורוקר

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

הוא שכב שם גדול וכבד, ספוג מים, מוטל.

רצנו מהר למטה, דילי ואני, שועטות ברעש עם כפכפי הבית הצבעוניים במורד חדר המדרגות. גרנו בקומה שנייה, דירה של שני חדרים גדולים הפונה למזרח ולדרום, עם הרבה שמש במרפסות. "חכי לי", צעקה, מנסה להשיג עוד מדרגה אחרי אחותה הגדולה, להדביק את הפער. הגענו מתנשפות לחצר. חצר קטנה מרובעת, דשא עם הרבה קרחות ודקל שמנמן ניצב במרכז, חולש בחגיגיות על ממלכתו המגודרת באבן נמוכה. דוביק שכב שם, על האדמה. דילגנו מעבר לגדר. דילי הסתכלה עליו, שכוב על הגב. הוא נראה חסר אונים עם עיני הפלסטיק החומות שקופות שלו, שננעצו ללא תנועה בנקודה לא מוגדרת במרום. דילי נראתה קצת מבוהלת, אולי חשה שנכשלה באחריות שלה כלפיו, כמין אחות גדולה שלו, כמין אמא. היא התבוננה בי. הסבתי את המבט.

"דוביק, עכשיו הכל בסדר", היא אמרה לו, מרגיעה. "תרימי אותו, נצטרך לכבס אותו שוב", אמרתי בהחלטיות, של מי שיודעת מה צריך לעשות. "ניקח את השמפו שלנו, שיהיה לו ריח טוב", הוספתי פתרון מעשי. "לא, לא, לא רוצה, לא נכבס עוד פעם", היא צעקה פתאום, מרימה בשתי ידיה את הדב החום הגדול – לוחצת עליו עם כפותיה הקטנות, סוחטת ממנו מים חומים, כאילו כועסת עליו שכל כך התלכלך. "פויה, דוביק, אתה כל כך מלוכלך". וגם: "אוף, איך זה קרה?"

חדר עבודה | איריס סורוקר

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >

כשהכנסנו את הרהיטים אל חדר העבודה, העמדנו תחילה את שני שולחנות העבודה האישיים שלנו האחד בצמוד לשני. שנשב זה מול זה, סביב אותו שולחן. כמו פעם, כאשר גרנו ברחוב משה דיין בירושלים, ולמדנו באוניברסיטה העברית. סטודנטים. אז השתמשנו בשולחן עץ מרובע וגדול ששאלנו, או שאולי קיבלנו במתנה, מסבא אייזיק וסבתא בתיה. לא היו לשולחן ההוא מגירות או קישוטים מיוחדים, אך הוא בלט בחדר בנוכחותו הכבדה והכהה, משדר סביבו סמכות ויציבות על ארבעת רגליו העבות, מושך אותנו להתיישב לצידו.

 עתה היו אלה שני שולחנות תאומים מפורמייקה בהירה, מאלה שקונים בחנויות להרכבה עצמית, עם רגלי מתכת כסופות. הצמדתם האחד לשני לא יצרה שלם חדש, והותירה כל שולחן במשמעותו התפקודית. החלטנו, אם כן, לסדר את השולחנות בכיוונים אחרים, בלי מגע ביניהם. השולחן שלו הוצמד אל הקיר המערבי, מתחת לשני חלונות העץ המשקיפים אל הרחוב. השולחן שלי הוצמד אל הקיר האנכי, מותיר נישה ביניהם בפינת החדר, שם העמדנו מדפסת ודפים. מעל שולחני תליתי את המדף הכחול עם ציורי הדגים שרכשתי בנחלת בנימין, בשוטטות של יום שישי. מדף לא גדול, המכיל דברים רבים. אבי חייך אלי מהמדף הזה, במשקפי מתכת מוזהבת ובסוודר כחול כהה. כבר אז לא היה בריא. סיווני ציירה לי ציור לאמא, ילדה עם תלתלים חומים ועיניים כחולות, שני כתמים מתאדמים בלחיים, בקווים ילדותיים של עפרון החוזרים ומתעגלים אל תוך עצמם. גם גליל נייר טואלט ובקבוק מים מיקמתי על המדף הכחול.

יום-יום | אילן מושנזון

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום. טיוטה >

העננים שכיסו את רחוב הרצל נסוגים עכשיו מפני השמש. אחרי שלושה ימים הגיע הזמן. הנסיגה זמנית. זו הארץ של השמש אבל הזמן של העננים. השמש מסמנת בלבן את תוואי הרחוב. כמו בסרט עירוני חולפות המכוניות על פני מסך הזכוכית הגדול של החלון הפונה לרחוב. החלון של אספרסו בר – מסך קולנוע ענק שעלילה חסרת הגיון ומרובת משתתפים מתגלגלת בו מבוקר לבוקר. השמש ממקדת את אורה בגיבורה זמנית שעומדת באמצע הכביש וזועקת: "אני רעבה… אני רעבה אבא…" היא רוקעת ברגליה כמו הייתה ילדה קטנה, והיא כבר אישה צעירה: "אבא… אבא אני רעבה נורא…" היא זועקת. המכוניות עוקפות אותה, חולפות על פניה מבלי להאט. היא לבושה רע, היא נראית רע.  אף אחד לא מציג עצמו בתור אבא שלה ואומר "סליחה, אני מתנצל על ההתנהגות של הבת שלי". אבא שלה רחוק מכאן. הוא הרס אותה מתי שהוא והסתלק.

מציאות מדומיינת | ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש היפוכי בדיה. טיוטה >

סתם עוד יום. שום אירוע מיוחד לא מתוכנן להיום. בוקר והיא יושבת מול החלון שצופה אל הגינה בחוץ. עץ לימון ולידו עץ דובדבן. עץ צעיר של כליל החורש בפינה הנגדית. לידו נדנדה. וטרמפולינה. הטרמפולינה חדשה, הבנות ממש רצו אחת ואז חבר הציע להם לקחת את זו שלו. אז עכשיו מול חלון חדר העבודה שלה עומדת טרמפולינה די גדולה. וברקע העצים והפרחים. ונדנדה. והיא נודדת במחשבותיה לילדותה, לקיבוץ ולנדנדות שהיו שם. האהובות עליה ביותר היו הערסל של טלי ואסף שהיה תלוי במרפסת המרוצפת והנדנדה מתחת לעץ התות של רחל. והיא מנסה להיזכר אם הוא נדנד אותה באחת מהן אי–פעם. לא, אין לה שום זיכרון כזה. כמו היום גם אז הוא לא היה. בעצם זה סתם עוד יום שבו הוא שוב לא קיים, לא נמצא. היא מהרהרת לעצמה 'אולי אחזור לכתוב לך, לספר לך על חיי'. למרות שהיא יודעת שאין בזה שום תוחלת.

מסע לשום מקום| ניבה גרינצווייג

< "בגוף ראשון", מפגש זכרון. טיוטה >

רציף באחת מתחנות הרכבת של דלהי. אחד מתוך 20. קניתי כרטיס לגורקפור. פעם ראשונה שנוסעת לבד. טוב, לא ממש ראשונה אבל פעם ראשונה במחלקת סליפר רגילה, כזו שהודים רגילים נוסעים בה ולא תיירים והודים עשירים (אלה מעדיפים את המחלקה הראשונה, באופן לא מפתיע). כבר חצי שנה בהודו אז תפסתי אומץ.

21:30 הרכבת אמורה לצאת ב22:00. אני מחפשת את הרציף. יש המון רציפים והמון אנשים. גם בלילה מתברר. מפלסת את דרכי בין האנשים על הגשר המחבר בין הרציפים. בלוח היה כתוב שהרכבת שלי יוצאת מרציף 12. אכן יש פה רכבת, ארוכה. אבל אין עליה מספר.

Sir, is this the train to Gorakpur? אני שואלת אנשים ליד הרכבת. זו לא שאלה נכונה, כי התשובות שקבלתי זה כן ולא ואולי, זו תנועת הראש ההודית הזו שאי אפשר להבין ממנה כלום. מחפשת כרטיסן, אין אחד כזה מסביב. בעצם אין לי מושג אם זו הרכבת או לא. כנראה שגם לעומדים על הרציף אין מושג כי אף אחד לא ממש עולה עליה.

 

עד ארוחת הבוקר | רות בן ישראל

 < "בגוף ראשון", מפגש יומיום; תיאור שעה ביום. טיוטה >

השעה חמש בבוקר. גדעון ואני שקועים בשינה עמוקה. אני על צידי הימני כשרגליי מכורבלות על כרית ושמיכה דקה מכסה את פלג גופי התחתון. גדעון נם את שנתו שכוב על גבו מכוסה כולו בשמיכה לימות הסתיו. חושך בחוץ. פנס הרחוב הדולק מאיר עמומות את גג הרעפים של בניין ענבל הנראה מבעד לחלון הפתוח. הטלפון מצלצל, ההשכמה שהזמנתי. אני מושיטה יד לעבר הטלפון מרימה את השפופרת ושומטת אותה בחזרה. מנומנמת אני מגבירה את קולו של הרדיו. אנו מאזינים לחדשות ולקריאת עיתוני הבוקר ברשת ב'. תחילה בשעה חמש ולאחר מכן בשעה שש על ידי קריין אחר. זו דרכו של גדעון להתגבר על לקות הראיה.

גדעון קם להתעמל. עליו להיות מוכן לקראת השעה שש כאשר רוברט המעסה שלו יבוא לתת לו טיפול. אני יוצאת מחדר השינה אל עבר השירותים. בדרכי אני חולפת ליד המחשב. אני נעצרת לרגע כדי לבדוק מה התחדש במהלך הלילה. קודם כל אני בודקת את המייל שלי. אין דברים מעניינים פרט לידיעה אחת משעשעת. עורך השנתון של מכון ויצמן "שירת המדע" מבקש את רשותי שצילום שלי עומדת על רגל אחת תוך כדי ריקוד יופיע על שער השנתון. אני משועשעת שבגיל שמונים ושתיים סוף סוף הגעתי להישג של "פין–אפ גירל". לאחר מכן אני פותחת את אתר יוטיוב כדי לבדוק כמה צפיות היו בסרטון שלי בתנועה מתמדת. המסך נפתח ואני מריעה. הלילה עברתי את מחסום השלושים ושישה אלף צפיות. הלילה נגעתי כבר בשלושים ושבע אלף. ליתר דיוק, המספר עמד הבוקר על שלושים ושבעה אלף ושבע צפיות. אני שמחה.

רחבת סוזן דלל לבשה שחור | רות בן ישראל

< "בגוף ראשון", מפגש יומיום; עבודה עם מילת נושא "שחור". טיוטה >

יום רביעי שעה 12:00

אני יושבת על מרצפת המפלס העליון של רחבת סוזן דלל. צעיף שחור מכסה על רעמת שערי, נעלי עקב לרגלי וכתונת פסים בעלי גוון שחור מכסה על גופי. שכחתי את משקפי השמש בבית. השמש מלהטת ולרגע נעשה לי שחור בעיניים. ברוך השם, די השחור כבר חלף. עצי הדר מלבלבים פזורים על פני הרחבה מסביבי, מזכרת מימים עברו עת פרדס היה נטוע שם. אני מנסה להיזכר איך נראה היה המקום באותם זמנים ולא מצליחה. יש לי חור שחור בזיכרון. נווה צדק של פעם נעלמה ואיננה.

עצי ההדר מוקפים בתעלות רבועות וצרות, מרוצפות בחרסינה ירקרקה. מים זכים מבעבעים בתעלות וסוחפים איתם ספיחים של לכלוך שחור ומבאס. גזעי העצים סוידו זה מכבר בלבן. שמש הצהרים הבוהקת מבליטה את לובן הגזעים ואת הירוק של עלוות העלים. צל שחור שמטילים העצים טבוע על רצפת הכיכר. ליד אחד העצים יושב ילד קטן. כובעו שנשמט חשף שער שחור ומתולתל. עיניו הכחולות מקיימות דו-שיח עם חרסינת התעלות הירקרקה הנשקפת מבעד למים. הילד לובש מכנסים כחולים שסרט שחור חוצה אותם לרוחבם ומשמש במקום חגורה. חולצה פרחונית בעלת צווארון עגול ממשיכה לחשוף לשמש את צווארו השזוף שהפך כבר כמעט שחור. ברגלים יחפות משקשק הילד בתעלת המים ומלקק גביע גלידה שהוא מחזיק חזק בשתי ידיו. הילד צוהל מהנאה ואחרי כל ליקוק הוא מלמל בקול: "זה טעים". לידו ניצבת אימו נעלי עקב מבליטות את רגליה הדקיקות, שמשייה צבעונית בידה ותרמיל שחור תולה ברפיון על כתפיה. חצאית, מבד שחור התואם את תרמילה, הדוקה לגזרתה ומעליה שפוכה חולצה פרחונית רחבה. שערה אסוף בסרט שחור ועגילים ארוכים שצבעם שחור מכסים על תנוכי אוזניה.

הבובה | דרורה דקל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אמא הבטיחה לי שביום הולדתי נסע לתקן את ראש הבובה בבית חולים של בובות. את הבובה הביא אבא כשחזר מלימודיו באמריקה, נסע כשהייתי בת כמה חדשים, וחזר אחרי כשנתיים. לא רציתי את הזר הזה, אבל את הבובה אהבתי.

מחכה לי גם הפתעה, כי היום יש לי יום הולדת.

ברחוב הרצל בחיפה, עומדת קונדיטוריה "ענקית"!

נכנסנו…

אלבום תמונות | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

הכונן שלי נפל ונשבר. כל הזיכרונות, שיחות הטקסט שהעתקתי מהטלפון הנייד, העבודות שכתבה בתיכון, באוניברסיטה, קבצי השירים וגם התמונות שצילמה ושמרה בתיקיית "תמונות לציור", כדי לצבוע אחר כך בצבעי מים.

אתמול קיבלתי חזרה את השחזור. שוב החזקתי בידי את המפתח, את החופש לחזור לעולם שהיה. הפעם הרגשתי דחיפות גדולה, כבר לא יכולתי לדחות יותר את הגיבוי. חייבת לשים קץ לתלות הנוחה כל כך בכוננים זעירים ובפלסטיקים בוגדניים. צריכה לשמור את הערוץ אליה פתוח, זמין. כמו כשהייתה בחיים.

ציפור הנפש | נורית רון

< חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

 אני כותבת על חיי. יודעת שעל שלה לא אצליח. מנסה להפוך למילים מחשבות דוהרות, תמונות מתפזרות. מקפיאה חיוך והבזקי מבט, דברים שאני אומרת לה. אומרת לעצמי. דברים שהיו בינינו ואיתנו ומה שעכשיו. קל לי לפגוש במילים ולא בעיניים, כי שם, בעיניים, מונח הלב חשוף, רגיש. מוצק שהופך במבט אחד לנוזל. כך קל לי לנקות את המבוכה מהמילים. כך, כשעיניים מתחמקות ממפגש, הן מצליחות לדייק.

מרגישה את החיים. רוצה להספיק. כמו בחלומות החוזרים כמעט בכל לילה, אלה שהחליפו את החלומות על הרכבת שלא הצלחתי לתפוס, כשמשהו טרפד את התזוזה. עכשיו החלומות שלי אחרים. במקומות חדשים, עשירים בפרטים, ואני מחפשת, לא מצליחה להתמצא. עכשיו אני חיה. כותבת מבלי לדעת את כובד המילים, רוצה לפתוח חרכים למה שממשיך להתקיים בתוכי. רגעים קטנים, נוצות של מחשבות. אד כמעט בלתי נראה. יצירה המנסה לברוא משמעות לחסר.