בפנים – בחוץ | רות איל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

יום שני. קנו לי מגפיים חדשים. תמיד היו לי מגפיים שחורים. השנה אמא קנתה לי מגפיים חומים. הם עומדים בארון עד שירד גשם. אני לא אוהבת שקר לי אבל בגלל המגפיים אני כבר מחכה לו. על אף הקור, יש בו בחורף, דברים שאני כן אוהבת. השדה ליד הבית נהיה ירוק. רקפות וכלניות לא גדלות בו, אבל סתווניות כן, וגם קחוונים ועוד המון פרחים קטנים בצבעים שונים. כדי לגלות אותם צריך להסתכל היטב כי הם 'נחבאים אל הכלים' אומרת נעמי.

האדמה עדין יבשה. בערוגות ליד הבית לא צומח דבר פרט לשיחי אלת המסטיק ועצי אורן. האדמה שם שדופה ומלאה באבנים קטנות, כאלה של חמש אבנים, וקצת יותר גדולות, מהן אני לפעמים בונה גדר, סתם, בלי כלום בפנים.

היום התחיל לרדת גשם. בהתרגשות גדולה הוצאתי את המגפיים מהארון. הן קצת כבדות ויש להן ריח של גומי. צריך להתרגל אליהן. ללכת במגפיים זה אחרת מללכת בנעלים. לבשתי זוג גרביים חמות שאמא סרגה לי, דחפתי פנימה את הרגל ואחריה את המכנס. בתוך המגף יש עוד מקום. זו הרגשה מוזרה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

כובעים | רות איל

חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה > 

לחתונה של אחותי אמא חבשה כובע. אני לא זוכרת הזדמנות אחרת שבה חבשה כובע. החתונה לא שימחה אותה. חורף 1953. בת שנכנסת להריון בגיל שמונה עשרה ומתחתנת – מסכנה אמא שלה. צנע, המשכורת של אמא היתה קטנה, הבוס שלה היה בארץ והיא לא יכלה להתפנות לסידורים. בהרגשה קשה היא לקחה הלוואה מחברים וכמה שעות חופש כדי להיות בחתונה. אחותי, שמנמנה משהו, הובלה לחופה על ידי שתי נשים זרות לי. עמדתי ליד אמא, מצידה השני עמד בן דודי שהגיע על האופנוע ישירות מהעבודה, ידיו שחורות משמן מכונות. את הברט השחור שלו החזיק בידו האחת, בשניה חיבק את כתפה של אמא. לפתע לקחה ממנו את הברט, הליטה בו את פניה ופרצה בבכי. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

הרצון לדייק במילים | ציפי גוריון

 חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק"

(פקק תנועה, אביתר בנאי)

הייתי בת רבע לשש-עשרה והיה קיץ חם במיוחד. אמא הייתה חייבת לנצל את ימי החופש מהעבודה אבל כל המקומות הקטנים והנחמדים שהציעו בסבסוד לעובדי בנק ישראל נתפסו ונשארנו עם חיפה. השתכנו בבית מלון שבדיוק סיימו לבנות ומאוחר יותר אגלה שעורר סערה גדולה מפני שחסם את הנוף לים. היה לח כל-כך שהתבדחנו לפחות שלוש פעמים ביום שאפשר לשתות את האוויר וזה ניחם אותנו במידה מסוימת. הטיול הפך למסע מקניון ממוזג אחד לקניון ממוזג אחר.

במרכז חורב מצאתי שמלה משובצת קטנה וחמודה שבפעם הראשונה בחיי גרמה לי להרגיש שיש לי גוף בסדר, אבל היא לא הגיעה עד הברכיים אז ויתרתי עליה. מצאתי שם גם חנות דיסקים ובה הדיסק של הבחור הזה שברשת ג' השמיעו כל הזמן. קראו לו אביתר בנאי והוא שחרר באותה תקופה כמה סינגלים שונים מאוד זה מזה. "שמתי לי פודרה", "יש לי סיכוי", "כלום לא עצוב" ו"מתי נתנשק" שגרם לי להסמיק נורא, בעיקר כשתמי – שהייתה בשכבה מעליי אבל גרה לידי והייתה עולה איתי את המדרגות מההסעה הביתה, תמיד יפה, מוכשרת ונועזת – שרה בקולי קולות את הקטע של "קטן, קטן מאוד".

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

שגרת הופעות | מיכל

 < חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בכתיבה רציפה; טיוטה >

אוזן בר

ההופעה מתחילה באיחור הרגיל. לא הייתי מאחרת גם אם הייתי מגיעה עם האוטובוס הבא. גם אם הייתי שותה את הסוף של בקבוק היין בניחותא. אבל אולי טוב שלא שתיתי, אני לא מרגישה צלולה מספיק, מטושטשת מעייפות אחרי לילה חסר שינה. אני נכנסת, עוברת בקלות בין מעט אנשים באולם ותופסת את מקומי הקבוע בצד, ליד הבמה. ממתינה בסבלנות, תודות לאייפון וכל הרשתות החברתיות. לא מכירה אף אחד מסביב לבמה. כשההופעה מתחילה האולם מתמלא במהירות, הצפיפות חונקת אותי, הווליום כואב לי בכל הגוף, אני בורחת אחורה.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

יומן חיים | נורית רון

חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בעקבות מפגשים ראשונים. טיוטה > 

יום חמישי 19/4, יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אתמול הלכתי לקניות. על רצפת הסופרמרקט הגדול התרוצצו ילדים בין המון עגלות. משפחות שלמות, העמיסו את המזווה מחדש, אחרי הפסח. כשעמדתי בתור לקופה, קלטה העין, ילדה כבת עשר, יושבת על העגלה, מוגבהת מהקהל, מקשיבה בריכוז לדברים שאומר לה אביה. היא עונה לו, מהנהנת בראשה, מדלגת ממקום מושבה הגבוה ורצה, כל גופה פרץ של מרץ וחיוניות, להביא לו פריט שנשכח מהרשימה. אני מסתכלת על האב, רואה רק את העורף שלו, לא מצליחה לקלוט אם הוא מבין. מבין את הפלא, את נס הילדה החיה, המחייכת, השמחה. חוזרת אליו, מנופפת בניצחון בחבילת הצנוניות שאספה.

להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

פגישה באפור | רות איל

חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בעקבות מפגשים ראשונים. טיוטה >

צלצול פעמון, האור באולם הולך ונחלש, הוילון האדום עולה לאט לאט ומגלה את המסך. נס. אנשים ממשיכים להיכנס, סדרנים עם פנס מלווים אותם למקומותיהם. אני כבר יושבת ליד אמא, נרגשת. מסתכלת לאחור. מתוך חלון קטן בקיר מאחורי נשלחת אלומת אור אל המסך, לצידה אלומה קטנה יותר. אני מחזירה את מבטי קדימה. האולם מחולק לחושך אור וחושך.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

חדרי המתנה | ארכנה

<חיבורים וקומפוזיציות, התנסות בעקבות מפגשים ראשונים. טיוטה>

בחדר ההמתנה של ד"ר ולק חשוך ונעים. פראו דוקטור אומרת לי לשבת בכורסא הירוקה הרכה ליד וילונות הקטיפה ולחכות. זאת הפעם הראשונה שאני הולכת לבד לד"ר ולק, למרות שאני כבר בת 11 ושהוא גר בקומה מתחתנו. מינה אומרת שמסכן בן גוריון שיהיו לו בצבא חיילות כמוני. האורלוגין בפינת החדר מבשר שהשעה ארבע. "את יכולה לקרוא בינתיים", אומרת לי פראו דוקטור ואני לוקחת את גיליון לייף עם התמונה של אליזבת טיילור בשער. קשה לי להתרכז בקריאה כי עוד לא החלטתי מה אגיד לד"ר ולק. להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

"חיבורים וקומפוזיציות", יצירת גוף עבודה וכתיבה מתמשכת

[סדנת המשך ל"בגוף ראשון"]

טקסט הולך ונכתב, מצטבר, כיצד נותנים לו להתהוות? כיצד נעים בין הזרימה הבלתי ניתנת לאחיזה של היצירה לבין ארגונה, חיבוריה, עמידתה? כיצד מקבלים תנופה? הסדנה "חיבורים וקומפוזיציות" תאפשר לפתח את מהלך הכתיבה שהחל ב"בגוף ראשון – סדנה לפרוזה אוטוביוגרפית" ולהעניק לו אורך נשימה – אם בדמות טקסט אחד שילך ויתפתח ואם בדמות מספר טקסטים שיצרו מחזור. להמשיך לקרוא

סגור לתגובות על "חיבורים וקומפוזיציות", יצירת גוף עבודה וכתיבה מתמשכת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

דבר איתי על אהבה | נטאלי בן דוד

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

זכרון ילדות 1: תינוקת בלול לבן מרושת כולו בצורה לולינית. התינוקת יושבת בוהה, כפופה ומזיזה את ראשה קדימה ואחורה. הבית קטן אך היא רואה אותו גבוה מעליה, מרוחק מרצפת הלול. היא שוב מתנדנדת בלול המרושת. מתנדנדת עד כדי יאוש. היא יושבת כפופה כמעט נירדמת. מחנק. בכי. מחנק ושוב בכי שנעצר. היא נרדמת. עייפות מרה נחה בגופה הקטן. אין אף אחד בחדר הסלון. החדר קר אך היא אינה חשה בקור אלא באימת הבדידות, אימת הנשימה הכבדה. להמשיך לקרוא

3 תגובות

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

סוכריות | דבי

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

בשביעי של פסח, בעודו מתלבש כדי ללכת אל בית הכנסת, החזיר אבי את נשמתו לבורא. הרופאים ניסו להחזיק בה עוד יומיים אך היא, עקשנית כדרכה, החליטה בפעם הזו שמספיק. בפעם הקודמת כשעזבה ליומיים, בעיצומו של יום הכיפורים, חזרה מבולבלת לזמן מה. בימי הבילבול שאל  אותי אבי שוב ושוב "איפה דבורה הקטנה?" ואני עניתי פעם אחר פעם בחיוך: "גם אני לא יודעת איפה היא, אבא". להמשיך לקרוא

תגובה אחת

מתויק תחת היפוכי בדיה, מפגשי עריכה; לקראת סיום