< מתוך לקסיקון קבוצתי בתהליך; חיבורים וקומפוזיציות, כתיבה ברצף >
קניה אחרונה לפני שבת. הילדים יבואו ואין מספיק ביצים. אנשים עם סלים מלאים ממהרים לביתם. חם ואני משתרכת בדרכי חזרה. בפינת הרחוב לוח מודעות. לא מזמן התקינו אותו. "רק למודעות אבל" כתוב שם, מודעה בודדה הודבקה עליו. “בצער רב”… אני חשה צריבה קלה בעין ימין. תיכף יעבור. ממשיכה, רגלי כבדות. זוג נעלים ישנות על המדרכה. לא ליד פחי האשפה, גם לא ליד כניסה לְבית. בהירות, גדולות ורחבות. נראות כאילו מישהו שהלך כאן לפנַי, ממש לפני רגע, נטש אותן לפתע ונעלם. לךָ היו רגלים צרות. כמה קשה היה למצוא נעלים מתאימות. אולי לאיש הנעלים הבהירות היה קושי דומה? את נעליך לא נטשת על מדרכה. יחף עלית השמיימה. אני מתיקה את עיני לדברים נוספים. הכל עוטה דֹק מימי. בראשי אני רושמת את רשמַי. קרטונים. אנשים תמיד שמים קרטונים על המדרכה. הבאים אחריהם מניחים בהם שקיות אשפה מלאות, בקבוקי פלסטיק ריקים, עתון, עלים וענפים מתים שנאספו בְּגינה, קצתם גלשו אל המדרכה. דעתי כנראה צלולה, רק המראה מטושטש כל כך. זו ודאי דלקת העיניים, חשבתי.
הסדנה – מרחב כתיבה 
נפלא, רותי. מהקניות לנעלים ליגון על האיש האהוב שאיננו. יפה
פניה לאיש שעלה יחף השמימה, שהיתקלות במודעת אבל ובנעליים נטושות על המדרכה –
מנכיחות את העדרו וניכרות באישון לח של אישה אחת. היא עושה דרכה מהמכולת, רגע לפני כניסת השבת, ומצעד לצעד היא מתקדשת ועולה.
להתלוות אליה כמו להיות מים רכים הזורמים דרך פילטרים מעודנים.
פינגבק: "בגוף ראשון" מבחר טקסטים של משתתפים | פה ושם