דובים | רחל

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >


דובון קטן לבן שסרט חום כרוך סביב לצווארו ואזניו העגולות טובות לב. אותו דובון שבני קיבל כמתנת ברית-מילה מחברה, בגיל 8 ימים.

כשרק נפגשנו אהבתי את מבנה פניו העגולות, בעלות הלחיים המלאות, הילדותיות. עיניו השחורות והכתם מתחת לחיו השמאלית שיוו לו מראה של דובי פגוע ופצוע, ונגעו ללבי.

הדובי, שכונה בידי בני "דובים", ליווה אותו לכל מקום. הוא ברח איתנו מהארץ לפריז כשבני היה בן שישה חדשים, נסע עימנו לחופשה נעימה בעיירת החוף קסיס, שבדרום צרפת, ליווה את בני ביום הראשון בפעוטון – שם התבקשו הילדים להיפרד לראשונה מדוביהם, ולהניחם בקופסא עד סוף היום.

כשהיה מחבק אותי בחום, כגבר וכילד כאחת, חשתי מוקפת ברוך וביטחון (ועכשיו, בשעת הכתיבה, כתבתי בטעות "בְּרֹךְ" – מלשון "אוי א-ברוך" – במקום "רוך"…).

הדובון הלבן אבד בשלג בלילה קר. לאחר שחזרנו הביתה הבחנתי בכך השדובי לא נמצא ויצאתי לבדי, אל הקור החשוך, כדי לחפשו.

כשנה לאחר פרידתנו, כשהגיע לפריז לבקר את הילד בננו וזרק את דובים לפח האשפה באומרו שהוא ישן ומלוכלך, נראה היה כדב פראי.

בעודי הולכת בשביל שבו חזרנו הביתה, מאירה את דרכי בפנס כיס, חשבתי לעצמי עד כמה הסיכוי למצוא דובון לבן בשלג, קלוש.

למחרת, כאשר הגיע למפגש, החזיק בידיו שני דובוני פרווה חדשים.

חשתי מחויבת ואמיצה, מעין "אמא קוראז" במחזה שלא קראתי. המשכתי ללכת בשביל הלבן השקט, מיואשת, כשלפתע התגלה בפני לאור הפנס, כבמעין נס, הדובי המונח בשלג.

השארת תגובה

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s