סיפורים ממסע אחרון | רות איל

בגוף ראשון – טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה >

יום שישי, גן ציבורי, לאציו. שבילים בהירים בין דשאים, עצים, שיחים ופרחים בצבעים מרהיבים. בכל מקום ניצבים פסלים. אנחנו עוברים מאחד לשני. הם מאד מרשימים ואני הולכת סביבם, כדי לראותם מכל זוית. חלקם קטנים, חלקם ענקיים, כולם מציגים בצורה זו או אחרת דמויות אנוש; האוירה רגועה, שקט של בין ערביים. שומר ניגש אלינו ומסביר דבר-מה בתנועות ידיים. אנחנו לא מבינים והוא מצביע לעבר שלט שעליו כתוב בכמה שפות כי יש לעזוב את הגן לפני סגירת השער. הגיעה השעה. הוא מחייך בסמכותיות. לא ניתן לבקש הארכה. אנחנו עוזבים את המקום.

לאן הולכים הפסלים לאחר שסוגרים את הגן והחושך יורד? הם נראים מאופקים כל כך, עומדים על פודיום, לעתים כלואים בגדר נמוכה. הם מחכים שכולם יעזבו. יורדים אחד אחד, מעט נוקשים, מישרים את בגדיהם. אלה הערומים עוטים צעיף, קריר פה בלילה. הם מתאספים ליד גדר השיחים, השיחה ביניהם נדמית מרחוק כמשא ומתן. אולי צריך לבחור את סדר הישיבה, אולי הם קובעים מי בתורנות קפה הערב, אולי עוד לא החליטו מה לעשות. ראשי האבן והמתכת מתמלאים טללים היורדים במורד הלחיים, הצואר, הכתפיים. ניקווים בכיסי הבגדים, בקפלים.

באשמורת אחרונה, טרם זריחה, ישובו איש למקומו, יעטו ארשת אדישה, עיניהם צופות למרחקים, מנותקים מכל הסובב אותם. השומר מגיע ומברכם לשלום. אולי הוא יודע. אולי זו הסיבה שגרש אותנו. הוא שומר על הזמן שלהם, אנשים לא מעניינים אותו.

יום שלישי, ארמון ליד אגם, אומבריה. עמדנו בתור וקנינו לנו דריסת רגל זמנית. הכל שקט כל כך, מכובד. עמודי מתכת מבריקים מחוברים זה לזה בחבל ארגמני, מלכותי, תוחמים את דרכנו. מבעד לחלון הצרפתי ניבט הגן, שיחים מעוצבים, ערוגות מסודרות, פסלים לבנים משני צידי השביל המוביל לאגם. רוח חזקה, חמה, מטלטלת את העצים, נעצרת בחלונות הסגורים. מחניק. אנחנו עומדים לפני גרם מדרגות גדל-מידות המוביל לקומה נוספת. המעבר חסום בחבל. על הקיר העולה תלויות תמונות גדולות במסגרות מוזהבות בעלות פיתוחים. דיוקנאות של בני המשפחה לדורותיה, ברווחים מדודים. המדריך נוקט בשמותיהם, מסביר מי מהם הוותיק ומי האחרון בשושלת. חסרי עניין וחיים הם מביטים אל נקודה הנמצאת מאחורינו, לבושים במיטב בגדיהם, קפואים על עמדם או על יושבם. אין לדעת מה חשו כאשר ניצבו כך לפני הצייר, אילו מחשבות עברו במוחם. פרט למנקים איש לא עובר לידם עוד. שמותיהם זכורים רק למדריך.

התמונות מהטיול עולות בד בבד עם הגעגוע הנורא. כל כך אהבנו לנסוע לאיטליה, שנה אחר שנה.

בלילות, באין רואה, הם יוצאים ממסגרותיהם. יורדים בדממה במדרגות ונאספים באולם הריקודים. זוגות זוגות הם נעמדים בשורה ומחכים לצלילי המוזיקה. נגן החצר, בפאה לבנה מהודרת, ניגש אל הצ'מבלו, מרים את כנפות מעילו מרובה הכפתורים והמלמלה, מתישב על הדום בעל רגלי בולדוג, צבועות בזהב, ומתחיל לנגן. בתום הריקוד הם משתחווים זה לזו, מחליפים בני זוג ומתכוננים לריקוד הבא. הפסלים עומדים בסמוך לחלונות ומביטים פנימה. איש אינו מבחין בהם.

אהבנו את האיטלקים, את הקלות שבה עלה חיוך על שפתותיהם, את נכונותם להבין את האיטלקית המשובשת שלנו ולעזור, את הרצינות שבה התייחסו למידה המדויקת של בישול הפסטה. אהבנו את השפה, את הנופים, את האוכל. באותה פעם שהסתברה כאחרונה, כמה ימים לפני שנאלצנו לגדוע את הטיול, נפלנו על גל חום.

יום חמישי, לכיוון קיאנטי. ככל שעלו הטמפרטורות כן הלך מסלולנו והתקצר. מונטלצ'ינו ירדה מיד מהפרק, אחריה גם פיאנצה. רק מונטפולצ'אנו שרדה. נכנסנו בשער העיר העתיקה, עלינו בסמטאות היפות בין בתים עם פרחים בחלונות, בחצרות, בפיאצות הקטנות, מבעד לחרכי החומות נשקפים כרמי יין וזיתים, גבעות מעוגלות, פה ושם בתים בודדים. הכל עוד בתרדמת, למרות שעת הבוקר שכבר אינה מוקדמת כל כך. רצינו לבקר במרתף יינות מפורסם, ולאסוף את מפת העיר במודיעין – אבל הם טרם התאוששו מהלילה.

החום הכריע ולא חיכינו. נסענו לקואופ כדי להצטייד במזון ועזבנו את האזור לכיוון קיאנטי. חיפשנו מקום ללון, עצרנו לפיקניק ותכננו את ההמשך. אתה רצית למשוך למריו. אני ביקשתי הרפתקה, תעוזה, שינוי.

המזגן באוטו לא יכול לחוץ. בשלט הראשון של אגריטוריסמו אנחנו פונים, נוסעים ונוסעים ועוד קצת. מקום מפואר; אנחנו מחנים את הפיאט פונטו שלנו, מישהו בא לקראתנו ומחייך. חדר עולה פה מאתיים וחמישים אירו. עוד שלושים ק"מ אנחנו בסאן ג'מיניאנו אצל מריו, שרק תהיה לו דירה פנויה!

עכשיו קשה לי לחשוב  על הבזבוז הזה. לריב, לכעוס, להרגיש את הטרטור. אבל אז לא ידעתי מה שאני יודעת היום. ולו ידעתי? הייתי חוזרת ככל הנראה על אותה השטות.

בחלומי אנו עולים שוב אל הפיאצה. מעבר לחומות השדות בוערים. הלהט פועם וזע מעליהם. אנחנו נמלטים אל הכנסיה הניצבת בראש הגבעה. אנשים רדומים מגיחים מפתחי בתיהם, מביטים סביבם בעיניים קרועות. מצנפות השינה עדיין על ראשם, לבושים כותנות שעליהם חגרו בחופזה את חרבותיהם. אנחנו מנסים להיכנס עם ההמון. כולם דוחפים את כולם. עשן מתאבך מכל צד, קשה לנשום. סוף סוף אנחנו נכנסים לאולם החשוך והקריר. הכומר ניגש ושואל מאיפה אנחנו. שנגיד לו?

יום שלישי, היער האפל, פּוּליה. החום נשבר. La foresta umbra – השם, המיסתורי משהו, הקצת מפחיד, עורר בנו סקרנות. אנחנו צועדים בשביל עתיק העובר בין גבעות נמוכות ומוביל אל אגם קטן. על הקרקע שברי ענפים, זרדים, גזע נפול, אבן מכוסה טחב, עלים הנרבדים סתיו על גבי סתיו. כתמי שמש מרצדים על פני השביל – משב נסתר מפיח חיים בקרניים הערפיליות החודרות מבין האמירים. עצי אשור בהירי גזע, ענפיהם הדקים ועליהם הקטנים, מכמירי לב, פרושים מעל כתחרה. צמרתם בשמיים. דממה. מדי פעם אנו פוגשים עצים אחרים – מרחוק, על גבעה, קבוצת אלונים גבוהים, ותיקים. ענן חרקים עצל, מזמזם, כלוא באלומת אור. רוח קלילה מנערת ממקומה קבוצת עלעלים זהובים הנושרים ללא צליל, מתנדנדים מצד לצד בדרכם אל המצע הממתין.

קרבתי בלאט אל קבוצת האלונים. העליה קצת קשה, אין שביל. מזוית עיני ראיתי אותם קודם מתהלכים ביער, בחבורה. נעמדתי לידם וחיכיתי. אולי יראו שזו רק אני ויסכימו שאטייל איתם. כל כך לבד לי פה. אבל  משהרגישו בי נעמדו באחת כפסלים. דום שתיקה. אפילו לא פוזלים אל שכנם לבדוק אם עמד בחוקים. לא אפריע, הבטחתי, אך הם נשארו בשלהם – לא משתפים, ראשיהם מתנשאים, מבטם קפוא.

השביל בתצלום מתפתל לאיטו, נמוג בין ערפילי הזוהר והענפים. אתה מסתובב לרגע ומחייך –  כאילו נתפסת במעשה משובה, וכבר מתכונן לשוב וללכת –

לעולם.

תגובה אחת

מתויק תחת מפגשי עריכה; לקראת סיום

תגובה אחת ל-“סיפורים ממסע אחרון | רות איל

  1. אהבתי, רות. מאד. הניידות בין הכיסוי לגילוי מרתקת. מפה לקרוא עוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s