כובעים | רות איל

חיבורים וקומפוזיציות, טקסט לאחר עריכה פרטנית; לקראת סיום הסדנה > 

לחתונה של אחותי אמא חבשה כובע. אני לא זוכרת הזדמנות אחרת שבה חבשה כובע. החתונה לא שימחה אותה. חורף 1953. בת שנכנסת להריון בגיל שמונה עשרה ומתחתנת – מסכנה אמא שלה. צנע, המשכורת של אמא היתה קטנה, הבוס שלה היה בארץ והיא לא יכלה להתפנות לסידורים. בהרגשה קשה היא לקחה הלוואה מחברים וכמה שעות חופש כדי להיות בחתונה. אחותי, שמנמנה משהו, הובלה לחופה על ידי שתי נשים זרות לי. עמדתי ליד אמא, מצידה השני עמד בן דודי שהגיע על האופנוע ישירות מהעבודה, ידיו שחורות משמן מכונות. את הברט השחור שלו החזיק בידו האחת, בשניה חיבק את כתפה של אמא. לפתע לקחה ממנו את הברט, הליטה בו את פניה ופרצה בבכי. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה.

***

לקראת מחנה העבודה הראשון שלנו בקיבוץ דפנה הוחלט בגדוד לקנות כובעי קש רחבי תיתורה. הכובע היחיד שמצאתי היה סומבררו ענקי עם סרט צבעוני.

שבועיים הייתי בדפנה, חמושה באותו כובע גדול וכבד. בוקר בוקר יצאנו לכרם לבצור ענבים. החבר האחראי עלינו היה כועס עוד לפני שהספקנו להרוס לו אשכול או להפוך ארגז. אתם העירונים – כך היה מתחיל את גערתו. התחבאתי בתוך הכובע. אולי בכל זאת טוב שקניתי כזה גדול. מה הוא צועק עלינו כל כך? זקן נרגן. אם היה טורח ללמד אותנו איך מנקים את האשכולות מכל הענבים הרעים, לא היינו שמים אותם בארגזי הברַרה. אני בכובע, חושבת על אמא שעומדת לעבור ניתוח בעוד יומיים. מחר אחזור הביתה להיות איתה.

אמא לא הסכימה שאבוא איתה לבית החולים. תבואי לבקר אותי מחר היא אמרה. נשארתי לבד בבית הריק. כל החברים היו בדפנה.

בית חולים הוא מקום שבו מתים, כך רשום בתודעתי. הם בטח הרגו אותה. נכנסתי קודם למטבח, לפגוש את אליסיה חברתה שעבדה שם. מה שלומה? שאלתי והרגשתי שכל החברמניות והשוויץ של מחנה העבודה והצופים נטשו אותי. אני רק ילדה שתכף תבכה. בסדר גמור עונה אליסיה, היא מרגישה הרבה יותר טוב. האבנים נגולו במורד המדרגות בעודי רצה במעלן אל החדר שבו אמא שוכבת. בפתח נעצרתי באחת, נשימתי נעצרה גם היא. אמא שכבה, פניה אפורים, עיגולים כהים מתחת לעיניה העצומות, על זרועה כתם כחול גדול. זהו, הם הרגו לי אותה. ידעתי. למה אליסיה אמרה לי שהיא בסדר? הסתובבתי כדי לצאת ונתקלתי בקורט – ידיד של אמא שהגיע עם זר פרחים. כשקרבנו למיטה אמא פקחה את עיניה. קורט דיבר איתה, אני רק החזקתי את ידה. אולי בכל זאת תחיה? את נראית הרבה יותר טוב היום הוא אומר לה. אז איך היא נראתה אתמול? ולמה הוא ביקר אותה אתמול ולי היה אסור? ואליסיה – האם בכל זאת צדקה? אני מדמיינת את הסומבררו מעלי, אני נכנסת לתוכו יותר ויותר עמוק, שלא יראו.

***

בגיל עשרים ואחת הכרתי את מנחם. ידענו שנתחתן עוד לפני ההצהרות הרשמיות שהיו אז נוהג מקובל. עברנו את דרך היסורים של הכרות עם בני המשפחות, מבחני קבלה (לי), היחשפות ליחסים שבין בני המשפחה לבין עצמם; ריבים, מתחים, רמזי שואה. הכל נרשם בשוליים בלבד. רק שנינו קיימים.

אולי נתחתן ברבנות? – אמרתי לחמותי – הרי לכולנו אין כסף. למה להוציא על חתונה כשאין לנו אפילו כסף למקרר? לא ידעתי לְמה אני נכנסת.

 “איך את אומרת לי כזה דבר?” מזדעקת חמותי. "רותק'לה! מה את מדברת! הבן הבכור שלי! אוי וֵויז מיר! אחרי כל מה שעברנו שם במלחמה. אוי!" ידה כבר על הלב, ותופסת בגרונה והנשימה נהיית לי קשה. "אני חסכתי כסף בשביל החתונה שלו. שיהיה בריא. אוי, אני צריכה לשבת. שאלוהים ישמור עליו. הבן שלי שגדל מסכן בלי אבא כי הנאצים לקחו את אבא שלו. הרי סיפרתי לך. את זוכרת? ואת רוצה ברבנות? לא בא בחשבון. אני רוצה לרקוד בחתונה של הבן שלי. שכולם ירקדו בחתונה של הבן שלי. גם את. ואת תלבשי שמלה לבנה של כלה, והוא יהיה בחליפה יפה, חדשה. אני אקנה לו. ואת כבר תראי איזה חתונה יפה תהיה לכם”.

לבי נפל בקרבי. איך אני עומדת בדבר הזה. אני בשמלת כלה? מול כולם? לא אשרוד.

אינני יודעת איך קונים שמלת כלה (כִּלָּה, כָּלֶה, כִּלָּיון). איך לובשים דבר כזה? בלית ברירה אני חוזרת אל אמא שלי. לא עֶזרה גדולה, אבל אישה מעשית. "אוקיי", היא אומרת. "חתונה אז חתונה. כשאחותך התחתנה לא היה זמן לשום דבר. הפעם יש. אז בואי נתכונן". נראה שגם אמא נכנסה לסרט. עכשיו, אחרי שקנינו שמלת כלה שלא נראית כל כך כמו שמלת כלה, היא לוקחת אותי לְסלון, שבו "מכינים" כלות (קוצצים, מטגנים, מגישים) וקובעת לי תור ליום החתונה. מה פתאום?! היא רוצה שאני אהיה יפה. מאיפה היא לקחה את זה? כל החיים היא אמרה לי: תראי איך את נראית! ועכשיו – הפתעה! היא רוצה שאני אהיה יפה. בלבי אני צורחת "אני לא יפה. אני מהצופים". הפחד ממנה חזק ממני. כלה או לא. מה שהיא אומרת כך יהיה.

אני יושבת בסלון ורוצה למות. סביבי המון כלות נרגשות, מתמסרות לכל טיפול, מלהגות על נעליים ולק וטבעות. בדידות מוחלטת כזו לא הרגשתי מאז ילדותי. אני מתפללת בכוונה גדולה "אלוהים הטוב, רחם עלי וקח אותי מפה בזה הרגע. אני לא רוצה יותר להיות". אני רוצה את מנחם. שיבוא ויקח אותי מפה ונברח ביחד – רחוק. למדבר. הסַפָּר שואל בלעג: "אולי נספר אותך קצר?" השתגעת? אני חושבת. איך אבוא למנחם בלי הצמה הארוכה שלי? הוא לא יכיר אותי. "בשום אופן לא" אני אומרת. בתגובה הוא שואל מאיזה קיבוץ אני. אני עוצמת את עיני "נרדמת אלוהים? מה קורה לך? קח כבר!". הספּר מנפח וזורה ספריי ומדבר עם הספרית לידו. אני חושבת – בסוף זה יגמֵר. מחר אני אהיה עם מנחם, רק איתו. כל זה לא יהיה יותר. ואז מגיע זר. זר כלה. מישהו שואל "רותי? מי זאת רותי?" ואני עונה בקול רפה "אני". מנחם שלח, עם ברכה. ושוב הדמעות. למה הוא לא בא הנה בעצמו? למה הוא לא מציל אותי? אני מביטה למעלה. "אבא, ומה איתך? גם אתה לא?"

מונית לוקחת אותי ל"אולמי תכלת". חמותי בשמלה חדשה, כובע לראשה, כולה זורחת, עומדת בכניסה ואומרת: "רותק'לה, את רואה? כמה שאת יפה! את עוד תודי לי על החתונה הזאת, אוי, כמה שאת תודי לי". היא לא יודעת שאני בתוך הכובע שלי, הרחק הרחק משם.

תגובה אחת

מתויק תחת חיבורים וקומפוזיציות

תגובה אחת ל-“כובעים | רות איל

  1. צוף

    מקסים. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s